"מצאנו, כי קיים תהליך מובנה וסדור של המינויים לדרגות סגן אלוף עד תת-אלוף, שאף השתפר בשנים האחרונות... אולם, תהליך המינוי של בעלי תפקיד בדרגת אלוף, שהם שכבת הפיקוד העליונה בצה"ל, שהיא בעלת משקל לאומי וציבורי ראשון במעלה, אינו אלא 'משא ומתן' בין הרמטכ"ל לבין שר הביטחון. 'תהליך' זה אינו מובנה, אינו נתמך בכללים או נהלים כלשהם המעוגנים בכתובים או מוסכמים באופן ברור, אינו מתועד, ותלוי בעיקרו במערכת היחסים הקיימת בין הרמטכ"ל לבין שר הביטחון"
הציטוט שלמעלה לקוח מתוך דוח מבקר המדינה על מינויים בכירים בצה"ל מחודש אוגוסט 2010 (מועד אירוני במיוחד, שכן באותו חודש ממש פרצה "פרשת הרפז", שנגעה לתהליך מינוי הרמטכ"ל). 14 שנים חלפו, עשרות רבות של קצינים בכירים מונו, ואותה פסקה ממש יכולה לשמש כפתיח לדוח עדכני של משרד המבקר – כפי שעולה בחריפות רבה מסבב המינויים במטה הכללי עליו הכריזו שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הלוי בסוף השבוע.
בדרך הטבע, מה שתפס את הכותרות היה מינויו של תא"ל שלומי בינדר לראש אמ"ן, בשל תפקידו כראש חטיבת המבצעים בשבעה באוקטובר, יום שבו המערכת המבצעית של צה"ל כשלה באופן מחפיר בתגובה למתקפת חמאס בעוטף עזה.
הרמטכ"ל אוכל כאן את פרי הבאושים של סירובו לפעול פיקודית במשך חודשים. לכל המאוחר כבר בסוף ינואר, עם הירידה החדה בעצימות המהלך הקרקעי ברצועה, אפשר וצריך היה להתחיל בתחקירים על התפקוד של מערכות ואנשים באחד הימים השחורים בתולדות הצבא; לגבי חלק מהאחראים אפשר וצריך היה להסיק מסקנות פיקודיות עוד קודם לכן, שכן אחריותם האישית לכישלון הייתה ברורה. בעיני, האתוס הצבאי אף דרש זאת.
הלוי בחר שלא לפעול, באמתלה ש"יש מלחמה". הלחימה לא השתנתה בהרבה מאז ועד היום; מה שהשתנה הוא ההחלטה האישית של שני אלופים, ראש אמ"ן אהרון חליוה ומפקד פיקוד המרכז יהודה פוקס, לעזוב את שורות הצבא. ועכשיו הלוי, שהשאלה מתי יממש את אחריותו האישית למחדל (שבה כבר הודה בפומבי) היא שאלה פוליטית טעונה, נאלץ למנות אנשים שעננת התחקיר שלא בוצע והאחריות שלא מומשה מרחפת מעליהם.
אבל זה רק חלק מהבעיה. כמעט כל מינוי עליו הכריז הרמטכ"ל נגוע באותם כשלים שציין המבקר כבר לפני עשור וחצי. בינדר הוא קצין מצטיין, ומועמד ראוי להיות אלוף בצה"ל; אלא שכל הקריירה הצבאית שלו היתה במחוזות המבצעיים – סיירת מטכ"ל, עליה גם פיקד; חטיבת גולני, אוגדת הגליל וחטיבת המבצעים. אמ"ן כשל בשבעה באוקטובר גם בתחום המבצעי, אבל הרבה יותר מזה בתחומי החשיבה, המחקר וההערכה, התרבות הארגונית, "החשיבה הקבוצתית" ושאר מחוזות "רכים" שבין המלחמות נדחקים הצידה לטובת תפקידו כספק של מטרות מבצעיות. הוא זקוק היום פחות לאיש מבצעים שמתמחה בהפעלה, ויותר למנהל שיידע לחקור את הארגון פנימה, ולשאול (גם את עצמו) שאלות קשות על תרבות ארגונית, מתוך היכרות עמוקה עם האגף הגדול והמורכב ביותר בצבא.
לא פחות מזה, הוא זקוק לאדם שיש לו עמדת כוח עצמאית מול הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, שכל אחד מהם נושא באחריות אישית למחדל ומערכת היחסים ביניהם בעייתית. אלוף בתפקיד ראשון, שבעיני חלק מעמיתיו מונה לתפקיד כי "הוא חבר של הרצי מהיחידה" (קריטריון שהיה מאחורי מאות מינויים בכירים בתולדות הצבא), ושיש מעליו עננה שלא הוסרה של כישלון מערכתי חריף, הוא הכול חוץ מבעל עמדה כזו.
מעולם לא היה נכון יותר למנות לראש אמ"ן קצין בכיר בדימוס, שיבוא לתקופה של בחינה עצמית, תיקון וריפוי. כך נעשה בשב"כ ובמוסד אחרי משברים קשים, אבל בצה"ל זה כמעט לא קורה. כי כפי שכתב המבקר, אין כללים ואין קריטריונים.
האדם הנכון בתפקיד הנכון?
אין גם שאלה למה אדם מתאים. תא"ל דדו בר כליפא הצטיין בפיקוד על אוגדה 36 בלחימה, ואין דבר נכון יותר מאשר לקדם את מי שהצטיין במבחן המקצועי הראשון במעלה של קצין צבא. מידע אישי, הוא גם אדם נבון וכריזמטי. אלא שבר כליפא מונה להיות ראש אגף כוח האדם – שוב, תחום שמעולם לא עסק בו, ואין לו בו שום התמחות או ידע ספציפי. אכ"א הוא אגף משאבי אנוש שתחתיו מאות אלפי אנשים, במערכים מורכבים ושונים זה מזה כמו החובה, הקבע והמילואים. יש בו ממשק רב פנים ומורכב מאין כמוהו עם החברה הישראלית ואפילו המערכת הפוליטית. בר כליפא לא עסק מעולם בכל אלה.
בחברה שיש בה מאות אלפי עובדים, איש לא היה מעלה בדעתו למנות לתפקיד את המהנדס המצטיין ביותר, או אדם נבון וכריזמטי שצמח במערכות הנהלת החשבונות. אבל בצה"ל יש אמונה היסטורית במופלאותו של המפקד: האיש הנערץ שהולך קדימה וכולם הולכים אחריו, ומה זה משנה באיזה תחום הוא עוסק. תפקידים כמו ראש אכ"א לא נתפסים כתפקידים מקצועיים, אלא כתחנות במסעו של הקצין הבכיר, שתנו לו משהו והוא כבר יידע לפקד עליו – שלא לדבר על הצורך לקדם לתפקיד אלוף את המפקד המבצעי, בלי לשאול מה הצרכים של התפקיד, ולא של האדם.
מגיע לבר כליפא להיות אלוף. לאכ"א מגיע מנהל/ת (בחברות גדולות, כולל בתעשייה הביטחונית, ובארגוני ביטחון אזרחיים נשים ממלאות את התפקיד הזה בהצטיינות), שעסקו ומבינים במשאבי אנוש. אלא שצה"ל לא יעלה בדעתו להביא אדם חיצוני, מוכשר ובעל ניסיון ככל שיהיה.
מינויו של תא"ל אבי בלוט למפקד פיקוד המרכז הוא כבר בעיה מסוג אחר לגמרי. הבעיה כאן איננה בלוט, אלא נסיבות המינוי. פוקס, קצין מעולה, עוזב את צה"ל כי נפשו נקעה מההסתה הבלתי פוסקת של חלק מהמתנחלים כלפיו, בגיבוי ברור של דרג פוליטי בכיר ובהיעדר גיבוי של ממש לו עצמו מהמערכת שבה הוא משרת כבר עשרות שנים. במקומו יבוא בלוט – גם הוא אלוף טרי, בתפקיד הכי מורכב פוליטית בצה"ל: חובש כיפה, בוגר המכינה בעלי, לשעבר מזכיר צבאי שנבחר אישית על ידי ראש הממשלה.
אין בכל אלה כמובן פגם, או עדות שלילית כלשהי על אופיו ותפקודו של בלוט. אבל באורח בלתי נמנע, יש במינויו בנסיבות האלה מסר ברור למי שרדף את פוקס, ורודף כבר עשרות שנים את אלופי הפיקוד ומפקדי אוגדת איו"ש (גדי שמני, ניצן אלון, נועם תיבון ורבים אחרים): יש שכר להתפרעותו. הדרג המקצועי והפוליטי – וכדאי לזכור, מינויי אלופים הם של הרמטכ"ל באישור שר הביטחון, ולא של ראש הממשלה – ינסו לרצות ולפייס אותו.
בנסיבות דומות מינו בשעתו הרמטכ"ל בני גנץ ושר הביטחון אהוד ברק את אלון למפקד הפיקוד, דבר שפגע במסלול הקידום של אלון עצמו לרמטכ"ל, אבל היה מסר ברור שלא הפורעים יקבעו מי יהיה הריבון באיו"ש. המסר של הלוי וגלנט הוא הפוך.
לסיום, אי אפשר להתעלם מכך שמעל כל התהליך מרחפת העננה הפוליטית. מועד עזיבתו של הלוי עצמו את תפקידו קשור, שלא באשמתו ושלא בטובתו, למחלוקת לגבי קבלת ומימוש האחריות של הדרג שמעליו, ובמיוחד כמובן ראש הממשלה נתניהו. במקום שבו טובת המדינה והצבא הם שמובילים את ההחלטות, היה נכון להכריז על מועד בעזיבה, למנות את הרמטכ"ל הבא, ולהניח לו ולהלוי לעצב יחד את המטכ"ל לשנים הבאות.
אבל כשראש הממשלה מחכך ידיים בהנאה למראה כל ביקורת על צה"ל, ושלוחיו מתגוללים על מפקדי הצבא כמעט מדי יום, בתקווה למרק כך את חטאיו של נתניהו; וכשגם שר הביטחון מתנהג כמי שסבור שהגל יחלוף מעליו והוא ימשיך בקריירה הציבורית שלו, גם לרמטכ"ל לא יכולים להיות שיקולים נקיים וענייניים. התוצאה היא עוד נזק לצבא החבול, עוד פגיעה באמון של המפקדים שמתחת למטכ"ל והחיילים שתחתם, עוד עיכוב במלאכה הקריטית של שיקום צה"ל מכשלי השנה האחרונה.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי