שלושה ימים בלבד אחרי מתקפת 7 באוקטובר ישבה אווה ארבן בת ה-93 בביתה באשקלון וחוותה מטח רקטות אימתני שנחת על העיר. אחת מהן פגע במדשאה הציבורית שמאחורי ביתה. אבל האישה ששרדה את אושוויץ ומסעות המוות, ואפילו נתקלה גם באדולף אייכמן וגם ביוזף מנגלה, לא מוכנה לתת לזה להפריע לשגרת היום שלה. "אני בבית הזה מרגישה בטוח אפילו כשיש אזעקה", היא מבהירה בעודנו יושבים בגינה המטופחת שלה. "גם אם עכשיו תהיה אזעקה, אנחנו נשארים פה לשבת. אני לא זזה. אין חמאסניק בעולם הזה שיכניס אותי למקלט. זה הבית שלי וזהו".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
חרף הצהרותיה הנוקבות פחות מיממה לאחר פגישתנו הייתה ארבן, כמעט בעל כורחה, במטוס בדרך למולדתה צ'כיה. "כשהייתה פה ההפגזה הגדולה עם 600 רקטות הייתי בבית. התנפצו לי חלונות, כי הרקטה נפלה כאן בחוץ בפארק", היא משחזרת. "טלפנו מהשגרירות ואמרו בחמש בבוקר יש מטוס והם רוצים שאבוא לפראג. אמרתי, 'מה פתאום, אני לא יוצאת מפה. יש לי פה ילדים'. דקה אחרי זה הבן שלי טלפן מתל אביב וסיפרתי לו על זה. הוא אמר לי, 'אימא, תעשי לי טובה וסעי. תהיה צרה אחת פחות. את לבד בבית הזה ואין מקלט. סעי בבקשה'. בחמש בבוקר הגעתי ללוד. ובינתיים החשמל בבית הלך, אז ארזתי הכול בחושך. חשבתי שאני נוסעת לשבוע וכשהגעתי לפראג חיכו לי נציגים ממשרד החוץ הצ'כי עם מכונית מפוארת ומלון ששולם חודשים קדימה. הממשלה הצ'כית והצ'כים בכלל התנהגו יוצא מן הכלל".
למעשה, כבר שנים שהיא חיה על קו אשקלון–פראג. שם, במולדת הישנה, מרבה ארבן להרצות לפני ילדים וסטודנטים. היא גם נהפכה שם למרואיינת מבוקשת בתקשורת המקומית, עוד הרבה לפני שביתה נהפך למטרה של חמאס. "זו אהבה כפולה", היא אומרת. "כשאני פה אני אדם אחד וכשאני מגיעה לצ'כיה אני בן אדם לגמרי אחר. אבל אני בוכה פה ובוכה שם. כשחיים כל כך הרבה זמן כמוני, אז זו מתנה גדולה. אתה עושה איזושהי אנליזה למה שהיה ואתה רואה אחרת דברים בגיל 90".
"לא חשבתי שום דבר באושוויץ"
היא נולדה ב-1930 למרתה ויירדין לויט מהעיירה דייצ'ין שבחבל הסודטים, האזור דובר הגרמנית של צ'כוסלובקיה. הסיפוח של החבל בידי היטלר היה למעין פרומו לקראת המלחמה – שפרצה שנה לאחר מכן. את הסיפוח זוכרת ארבן היטב: "אצלי בבית דיברו צ'כית, אבל היו מספרים סיפורים גם בגרמנית, ובסביבה שלנו דיברו את שתי השפות. ב-1935 עברנו לפראג".
ב-1941, אחרי שהנאצים כבר כבשו את צ'כיה כולה, גורשה אווה עם משפחתה ועם כל יהודי המדינה למחנה הריכוז טרזיינשטט (טרזין). שם הם העבירו את מרבית שנות המלחמה. אבל אפילו כשכבר הגיעו אל המחנה וכל רכושם נלקח מהם, מספרת ארבן, משפחתה עדיין נשארה אדישה משהו לנעשה בסביבתה. "אבא עוד אמר, 'אין דבר, היטלר ילך, אנחנו נעבוד ונקנה הכול מחדש ויותר טוב'. בטרזיינשטט חשבנו שיהיה לנו סוף-סוף שקט, נעבור את המלחמה שם ונחזור. אף אחד לא חשב שזה יהיה חדר ההמתנה למוות".
בעקבות מחלת טיפוס שפרצה בשלהי 1944 החליטו הנאצים לפנות את המחנה וארבן נשלחה עם משפחתה לאושוויץ. "שואלים אותי הרבה מה חשבתי באושוויץ. לא חשבתי שום דבר, עברתי את אושוויץ כמו בנרקוזה. איכשהו, אני הייתי שם אבל זה לא נכנס בי", היא אומרת ומציינת שאם יש משהו שכן זכור לה זאת הפעם שבה היא ראתה את מנגלה. איכשהו דווקא הזיכרון הזה נחקק בה.
סמוך לאותה תקופה מתה אימה ממחלה, האב מת עוד קודם. וכשצעדות המוות הגיעו אל סופן באפריל 1945 מצאה עצמה ארבן בחזקתה של משפחה צ'כית שחילצה אותה. "פגשתי חיילים גרמנים צעירים והם שאלו מה אני עושה פה. טוב שידעתי גרמנית. עניתי שהלכתי לאיבוד. אז אחד מהם צחק. וטען את הרובה שלו. היה שם בוטקה כזה שהם עמדו בו, וממנו יצא עוד בחור, תפס לי את היד ואמר: 'תן לה ללכת, היא תתפגר לבד'. הוא ראה איך אני נראית, נתן לי בעיטה והתגלגלתי. וכשהתעוררתי הייתי במיטה נקייה ומסביבי אנשים שדיברו צ'כית".
מאחר שהייתה מעולפת, עד היום ארבן לא ממש בטוחה איך הגיעה אל אותה משפחה שאימצה אותה, בני הזוג לודמילה וקריסטוף יאהן מהעיירה פוסטז'יקוב. בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, כשהיו באחרית ימיהם, זכו בהכרה רשמית כחסידי אומות העולם.
"עברתי את אושוויץ כמו בנרקוזה. איכשהו, אני הייתי שם אבל זה לא נכנס בי"
אווה ארבן
"המשכנו לרקוד יחד 70 שנה"
את פטר בעלה הכירה ארבן כבר כילדה בטרזין, אז היו רק שכנים. האיחוד המחודש התרחש כשכבר הייתה בבית היתומים בפראג שאליו הגיעה עם תום המלחמה. פטר, המבוגר ממנה בתשע שנים, שם עליה עין באירוע שהתרחש בבית הקהילה היהודית ב-14 במאי 1948. אווה, שלא גדלה על ברכי הציונות ועד אותו יום אפילו לא הכירה את השם דוד בן-גוריון, הגיעה עם חברה להאזין יחד עם שארית הפלטה של יהודי פראג לטקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.
"הלכנו לקהילה ופתאום היו שם אנשים מטרזין וכל מיני חבר'ה שמזמן לא ראיתי אותם ובהם היה פטר. רצינו ללכת לחגוג. הולכים לחגוג? על הנהר בפראג יש אונייה שלא שטה ושם היה מועדון. אז הלכנו כל החבר'ה ורקדנו. אני התחלתי לרקוד עם פטר וכבר הייתי בת 17. ואם אני רואה היום את התמונות שלי מאז, זה לא יפה להגיד, אבל הייתי יפה מאוד. וכך המשכנו לרקוד יחד 70 שנה".
פטר גם היה מי שהשפיע עליה לבחור דווקא בישראל, למרות ההיקסמות מארץ הולדתה ושלל דברי שבח בפיה על האופן הרגיש וההומני שבו קיבלו הצ'כים את היהודים אחרי תום הלחמה. בשלב מסוים, זמן לא רב לאחר שהכירו, כבר הייתה לה ויזה מוכנה לאוסטרליה, שם ביקשה משפחה יהודית אמידה לאמץ אותה. אווה הייתה כבר אז סטודנטית לסיעוד ופטר כבר עסק בבנייה. המקצועות שלהם היו נדרשים ביותר בישראל של תקופת מלחמת העצמאות. אלא שהעלייה לישראל לא הייתה גם היא בהישג יד. בינתיים כבר עלו הקומוניסטים לשלטון בצ'כוסלובקיה והקשו על היהודים לצאת. מי שנחלץ לעזרה היה קונסול הכבוד של גואטמלה בפראג. וגם למקרה הזה נלווה צירוף מקרים מעניין.
"פטר שלח אותי שאני אלך לקונסול כי אצלו היה אפשר לקנות ויזות פיקטיביות. אבל לנו לא היה כסף. עכשיו אני צריכה לחזור אחורה. אבא שלי היה בונה כל מיני דברים, למשל קופסאות לסיגריות ופודריות. לי הוא נתן לפני המלחמה פודרייה, ואני הלכתי עם זה בתיק לכל מקום. זה היה הקמע שלי. הקונסול ביקש ממני 100 דולר ולי אפילו את זה לא היה וממש התחננתי. התחלתי לבכות והוצאתי את הפודרייה. הוא הסתכל, נעשה לבן, ושאל: 'מהיכן יש לך את הפודרייה הזאת? אבא שלך זה ינדריך לויט?'. הוא הוציא כזה של סיגריות, אותו דבר בדיוק, וסיפר שהיה עם אבא שלי בצבא". בני הזוג קיבלו שתי ויזות חינם, ואחרי תקופת מעבר בת שנה בצרפת, וכשאווה בהיריון מתקדם, עלו בני הזוג לארץ.
"ראיתי את אייכמן בטרזין רוכב על סוס"
היום, גם אחרי 70 שנה, לא פגה אהבתה לצ'כיה. למרות פרץ הפטריוטיות של תחילת המלחמה, השבוע שחשבה להעביר שם בראשית המלחמה הפך לחודשיים תמימים. את השהייה שם היא ניצלה גם כדי לקבל פרס מנשיא צ'כיה על ספרה האוטוביוגרפי שנכתב בעברית ותורגם לאחרונה לצ'כית. אך נסיעה לא מתוכננת נוספת הזדמנה לה כשהוזמנה למינכן, לשאת דברים באירוע שהתקיים בעיר שבה נוסדה המפלגה הנאצית, במסגרת תערוכה שנחנכה בעיר לציון לכידתו של אדולף אייכמן. ארבן, כך מתברר, הוזמנה בהיותה אחת האחרונים שנתקלו בפושע הנאצי.
"ראיתי אותו בטרזין רוכב על הסוס שלו. עברתי בצד השני וממול ילד בן גילי, נורא חמוד", מספרת ארבן, "בלונדיני עם עיניים כחולות. אייכמן עצר אותו, ירד מהסוס, ליטף אותו, נתן לו סוכרייה ואמר לו: 'חבל ילד שאתה יהודי'. לא הבנתי כלום, הייתי בת 13".
"הוצאתי את הפודרייה. הוא הסתכל, נעשה לבן, ושאל 'מאיפה יש לך את הפודרייה הזאת?"
אווה ארבן
באותו אירוע במינכן, מספרת ארבן, שאל אותה המראיין על ההשפעה של תפיסת אייכמן על ניצולי השואה בישראל. ובנושא הזה גם היום בטנה מלאה. "בלב כואב אמרתי לו שכשאנחנו באנו ארצה, החברים הטובים שלנו אמרו לנו, 'איך הלכתם כצאן לטבח? למה נתתם להרוג אתכם, הייתם 6 מיליון. לא יכולתם לעשות משהו?' קיבלו אותנו באף למעלה והיינו 'סבונים' שהלכו כצאן לטבח. הייתי חולה מזה, כי היו לנו פה חברים נהדרים, אנשים יוצאי פלמ"ח צעירים, מקסימים ונהדרים".
"פטר בעלי עבד במסטרשמיטים באושוויץ (אסירים באושוויץ עבדו בתחזוקת מטוסי חיל האוויר הנאצי – י"כ). שם עשו כל מיני דברים כדי לחבל במטוסים, שהחלקים לא יתאימו. כל אחד מהחברים סיפר איך לחם נגד ערבים, ופטר היה מספר את זה. אז אמרו, 'אוי, אל תספר, אתה הלכת כצאן לטבח'. אני הייתי פשוט חולה מזה. אבל כשתפסו את אייכמן והיה המשפט כמה חברים באו להתנצל ולהגיד, 'לא הבנו'".
"ידעתי שהם לא משוודיה"
"אני 40 שנה לא דיברתי גרמנית", אומרת ארבן. "אצלנו לא היה מסמר גרמני, כלום. על אוטו בכלל לא היה מה לדבר. פטר היה קבלן בנייה. יום אחד הוא הביא לי בחמסין נורא שני סטודנטים חולים ומיובשים. משהו נורא. והוא אמר, 'את אחות, תעשי איתם משהו'. מה זה? מאיפה? 'לקחתי אותם טרמפ. הם חיכו לאוטובוס והוא לא בא'. שניהם בלונדינים בני 18. אירחתי אותם בחדר האירוח שלנו, השכבתי אותם לישון, נתתי להם לשתות. ואחד מהם, במעט הכוח שהיה לו, אמר לי שהם משוודיה".
"נתתי להם ארוחת בוקר ושאלתי שוב, 'מאיפה אתם?' ושוב ענה שהם משוודיה", ממשיכה ארבן. "אבל הייתי בשוודיה, אני מכירה שוודים. ואז הוא הודה. 'לא, לא. אנחנו לא משוודיה. אנחנו ממינכן'. פטר ידע, והוא היה הרבה יותר טולרנטי ממני לגרמניה. הוא ידע שאם הם יגידו את האמת לא אסכים לארח אותם והדריך אותם להגיד שהם שוודים. ואז פתאום ראיתי פה שני ילדים כאלה ושאלתי למה באו לישראל, מה יש להם לחפש פה בכלל. אז הם סיפרו לי שהם רצו לדעת מה זה יהודים ומה זה ישראלים", היא מספרת.
"הם היו מדהימים, פשוט מדהימים. ושני הילדים האלה שברו לי את האנטי לגרמניה", משתפת ארבן. "מה הם אשמים? הם באו לראות, ואני רוצה לזרוק אותם מהבית? בסופו של דבר הם נשארו פה שלושה ימים. היום אני הרבה בגרמניה והספר הזה בגרמנית הולך כמו נקניקיות".
ובאופן טבעי בימי מלחמה שכאלו נודדת השיחה עם ארבן למחוזות האקטואליה, למעמדה של ישראל בגרמניה ובעולם כולו. אומנם גרמניה היא בעלת הברית החזקה ביותר של ישראל באירופה, אך היא בכל זאת מודאגת מאוד: "הסטודנטים האלה לא טמבלים. אם מישהו הולך לאוקספורד או לסטנפורד הוא לא טמבל, אבל לב אין לו. אתם רוצים? אנחנו עושים ג'נוסייד? השואה הזאת שלנו, וזה מה שקרה פה. לא דומה. פשוט לא דומה. הדביליות האנושית זה פשוט נורא. אבל אתה יכול להגיע לראש שלהם. אם אתה מסביר להם מה זה אימא בישראל, שיש לך בן, ואתה שולח אותו לצבא, ואתה צריך כל הזמן לשמור שהארץ הזאת תישאר לך".
"הילדים האלה שברו לי את האנטי לגרמניה. מה הם אשמים?"
אווה ארבן
"משוגעת. זקנה אחת, לאן את נוסעת?"
"לא. הילדים שלי אומרים לפעמים, 'מה אכפת לי שהם אנטישמים? לנו יש את הארץ שלנו וזהו'", אומרת ארבן, שעבדה שנים כאחות מיילדת בבית החולים ברזילי. "כל לידה שהייתה מסתבכת בעזה הייתה מגיעה הנה ואני טיפלתי בכל כך הרבה אנשים, והתחברתי עם כל כך הרבה פלסטינים. היו פה רופאים פלסטינים, היו אנשים אצלנו שאחר כך בימי שישי היו באים לאשקלון לכוס קפה ול'המשביר' לקנות איזה בגד. והיו לי גם חברים שם, עד שחמאס לקח שם, ואז הם פחדו ולא באו יותר. מי עושה עכשיו את האנטישמיות? עושים הם. כי לו היה לנו רבין והיה הסכם אוסלו, כל זה לא היה קורה".
כמי שחווה את מאורעות המלחמה הנוכחית קשה לה להסתיר את התוגה שנפלה עליה מאז 7 באוקטובר. "למה לא באו? שם, בקיבוצים, זה אנשים שהם מלח הארץ. למה לא באו אליהם? אני, שאני נהגת זקנה, מפה לירושלים בשעה וחצי. אז הצבא? שמעתי באותו יום מה קורה בחדשות ברדיו ואני לא מבינה מה קורה. אני שומעת שיורים עליהם והם בפסטיבל מוזיקה. מאיפה, איך זה בא, ועכשיו הילד הזה מספר שהוא רץ לאוטו ובסוף אני שומעת רק כאלה נשימות והילד הזה מת. באותו הרגע אני הולכת למפתחות של האוטו, חשבתי שאני אסע לשם", אומרת ארבן, שגם בגילה המתקדם היא עדיין נהגת פעילה. "רציתי להציל אותו. אבל באותו רגע אמרתי לעצמי, 'משוגעת. זקנה אחת, לאן את נוסעת? את לא מכירה את הדרך. תגיעי לשם, יהרגו גם אותך, וזה יהיה הסוף'. המשכתי לשמוע ובכיתי נורא. אבל מה, הייתי בטוחה שבעוד רגע יבוא הצבא שלנו. ואני לא אשכח להם את זה אף פעם".
"הם שרפו אנשים חיים ולא אפשרו להם לצאת. היה להם 'מיין קאמפף', אז את העבודה הם ידעו. אבל זה פשוט לא דומה. השואה קרתה בגלל שלא היה לנו בית לאומי. הבגידה היא שלאנשים האלה לא עזר שיש לנו בית לאומי. כל אחד אחר – שרון, רבין, בנט – אף אחת לא היה נותן לדבר כזה לקרות. אבל האלה שם היו עסוקים בלשבת בסוכה", מבקרת ארבן בחריפות את הממשלה והעומדים בראשה.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv