בתקופת הקורונה חיפש יוסף (ריכי) רינגוולד, אז בן 90, איך להעביר את הזמן. הוא ביקש מנכדו עילם שילמד אותו להשתמש במחשב בפעם הראשונה בחייו. ואף שכבר ביקר כמה פעמים בבית ילדותו בסרד (Sereď), עיירה במערב סלובקיה, הפעם בעקבות חיפוש באינטרנט השתנתה המציאות שחשב שהכיר כל חייו הבוגרים. אל המציאות הזו הצטרפה בת כיתתו, חברתו הטובה, שאותה לא ראה 80 שנה וחשב שנספתה בשואה, כמו כל שאר בני כיתתו. לפני חודשים מספר הם אפילו נפגשו עם משפחותיהם באיחוד מרגש.
"כאשר פלשו הגרמנים לסלובקיה בשנת 1939 הייתי כבר כמעט בן 10", סיפר בספר שכתב על חייו, "נדע את יוסף" (הוצאה גלילית). "באותן שנים היהודים היו עדיין במצב טוב, אבל בשנת 1940 התחילו הגארדיסטים הסלובקים לקחת אנשים למחנות. קודם כול הם לקחו את בני הנוער. השלטונות ציוו על נערים מגיל 16 להתייצב במשטרה, וכל נער שהתייצב במשטרה המקומית נרשם. אלה שהתייצבו ונרשמו נלקחו לרכבת, ומאז הם נעלמו. השמועות אמרו שהרגו אותם או לקחו אותם למחנות הריכוז".
תחת המשטר הפרו-נאצי הוקם בספטמבר 1941 בסרד מחנה עבודה ליהודי סלובקיה. הוא נוהל בידי המשמר הסלובקי (הגארדיסטים משמר הלינקה, שהיה הזרוע הצבאית של מפלגת השלטון הטוטליטרית (מפלגת העם הסלובקית). בספטמבר 1944 הפך המקום למחנה ריכוז ונוהל בידי יחידות של האס-אס, ושימש תחנה לשילוח יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה בפולין. "אנשים לא ידעו ששולחים יהודים להשמדה, הם חשבו שמגרשים אותם למחנות עבודה", סיפר יוסף.
"הגארדיסטים הסלובקים זרקו אותנו מבית הספר. הם היו גרועים יותר מהגרמנים. רבים מהם היו בסך הכול פשוטי העם", כתב יוסף בזיכרונותיו. "ב-1942, לפני שלקחו אותנו למחנה הריכוז, הגענו למחנה צבאי ישן. זה היה בסוף חג הפסח. לקחו אותי, את ההורים שלי ואת שני האחים. ואז קרה איזה נס, אין לי מילה טובה יותר לתאר את זה".
יוסף סיפר איך הכיר אביו את אחד הסטודנטים שניהלו את הרישום במחנה בעבור הגארדיסטים, שלא ידעו קרוא וכתוב. "אבא נתן לו 150 דולר בערך, כדי שיוכל לסיים את חוק לימודיו. אחרי זה הסטודנט פשוט שחרר אותנו והלכנו הביתה. בשנת 1942 לא היינו במחנה. היינו בבית כמה חודשים. הגענו אליו שוב רק בסוף 1942, תחילת 1943".
"היא הייתה אהבת נעוריו"
בספר שכתב תיאר יוסף את הקשר שלו עם הרטה, חברתו הטובה שלמדה איתו מכיתה א' עד כיתה ד'. הוריה גרו בחווה מרוחקת מסרד, אבל במשך ימות השבוע היא הייתה נוהגת לישון אצל סבתה, שהייתה שכנתם של הוריו של יוסף, ופקדה את בית הספר בסרד. רק בסופי השבוע היא נסעה בחזרה להוריה. "אבא שלי והרטה היו משחקים יחד כל הזמן", מספרת תמר, בתו של יוסף, "בסופי השבוע הוא גם היה נוסע לעיתים לבית הוריה וישן אצלם. אבא אולי לא יגיד את זה, אבל היא הייתה כמו אהבת נעוריו".
הפרידה בין שני החברים הטובים התרחשה בשנת 1940, אז סולקו כל הילדים היהודים מבתי הספר בסרד, ובהם יוסף והרטה. יוסף לא ראה אותה עד שנת 1942, כשכל היהודים בסרד נשלחו למחנה העבודה, שהפך למחנה ריכוז. הרטה הגיעה למחנה עם הוריה, והשניים שבו להיות בקשר. במחנה עזר יוסף בעבודה בסחיבת עצים.
בשנת 1944 החלו לגרש את היהודים שהיו במחנה, אך שוב חשב אבי המשפחה על תוכנית הצלה. הוא שילם לבחור מקומי ולאשתו כסף רב מדי חודש כדי שיסתירו אותו ואת בני משפחתו. יוסף חי עם אחיו, הוריו וסבו במרתף של אותו מקומי במשך שמונה חודשים עד אשר כבשו הרוסים את סלובקיה וגירשו את הנאצים.
"האיש סידר את המרתף מתחת לבית שלו והכין לנו מחבוא, מין כוך כזה", סיפר יוסף בספר זיכרונותיו. "היינו שישה יחד עם סבא. גודל החדר היה חמישה מטר אורך ואולי שלושה מטר רוחב. הגובה? אולי אני יכולתי לעמוד שם זקוף, אבל המבוגרים לא. שמו על הרצפה מזרני קש ואנחנו הוספנו שמיכות. הכניסה למרתף הייתה, לזיכרוני, דרך התקרה שלו, כלומר רצפת הבית שמעליו. נכנסנו למרתף ימים ספורים לפני שאדולף אייכמן הגיע לסלובקיה לחסל את מחנה העבודה. לאבי ולסבי היו גם המידע, בשל מעמדם בקהילה, וגם החוש השישי, שסייעו להם להבין לאן עלול להידרדר מצבם של יהודי סרד. הסתתרנו אצל המשפחה הזו במשך שמונה חודשים, מחודש אוגוסט 1944 ועד אפריל של השנה הבאה".
"אנחנו הסתתרנו", סיפר יוסף בספר על חייו, "ומאז לא ראיתי את הרטה ולא אף אחד מהחברים לכיתה. לא ידעתי מי חי ומי ומת. האמת, חשבתי שכולם הלכו במחנות ההשמדה".
"לא האמנו שנגמרה המלחמה"
האיש שהחביא את יוסף ומשפחתו היה דואג להם לאוכל ולמים ומדי פעם מעדכן אותם בחדשות המלחמה. רק בלילה הרשו לעצמם בני המשפחה לצאת לשירותים, לנשום אוויר ולהתרחץ מעט. את האוויר למרתף הם קיבלו מצינור בטון. "ישנו הרבה, ועם סבא שיחקנו קלפים", נזכר יוסף ושיתף בספרו, "הבנו שהרוסים עוד מעט מגיעים ושאלנו את עצמנו מתי זה בדיוק יקרה".
כשהסתיימה המלחמה, "באו להודיע לנו על כך במקום שבו הסתתרנו. האיש שדאג לנו אמר שהגרמנים ברחו, אבל לא ידענו אם זה נכון. אחרי שהייה של שמונה חודשים במרתף, לא היינו בטוחים שכל מה שמספרים לנו נכון. חששנו שהגרמנים יחזרו. אז לא יצאנו תכף החוצה, עד שלא היינו ממש בטוחים. רק אחרי יומיים יצאנו. היה קצת קשה להאמין שהסיוט הזה נגמר".
"היא כמעט התעלפה"
יוסף עלה ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה והתיישב בקיבוץ שדה נחמיה. הוא התחתן עם נורית, לבני הזוג נולדו שני ילדים ובמשך עשרות שנים עבד הקיבוצניק כנהג הקיבוץ. בתקופת הקורונה ביקש מנכדו עילם שיראה לו באינטרנט את מחנה העבודה בעיירת מולדתו.
בגלישה ברשת גילו השניים שהמחנה הפך בשנים האחרונות למוזיאון לזכר מאורעות השואה. המוזיאון נבנה בצריפים שהיו במחנה הריכוז שבו שהו יוסף ובני משפחתו בזמן המלחמה. למעשה זה מחנה הריכוז היחיד שהשתמר בסלובקיה.
עילם החליט ליצור קשר עם מנהל המוזיאון, והלה איתר מיד את שמו של הסב ברשימת היהודים שהיו במחנה. מנהל המוזיאון חיבר תחילה את יוסף לשניים מחבריו שהכיר במחנה ושנשארו בחיים. אחד מקיבוץ שמרת והאחר באוסטרליה. אך החיבור השלישי שנעשה בזכות המוזיאון ריגש את יוסף במיוחד.
הכול התחיל בשיחה המקרית עם מנהל המוזיאון ועם מכרה דוברת עברית שהייתה לידו. המכרה סיפרה לו שיש לה חברות בסרד ושאימה של אחת מהן הייתה איתו במחנה עבודה. תחילה לא זיהה יוסף את השם, אך בעצת נכדו הוא שאל לשם נעוריה של האישה. "כשהיא אמרה לי את השם אני חושב שכמעט קיבלתי שבץ. זו הייתה החברה שלי הרטה מבית הספר", הוא אומר. יוסף ביקש את מספר הטלפון של הרטה והתקשר אליה. "בהתחלה לא יכולנו לדבר הרבה, כי התרגשנו מאוד", הוא מתאר את השיחה הראשונה של שניהם אחרי 80 שנה שלא התראו ולא דיברו. "היא כמעט התעלפה, וגם אני". השניים השלימו פערי מידע של עשרות שנים.
יוסף גילה כי הוריה של הרטה נספו בשואה, היא ואחיה חזרו ממחנה ההשמדה והיא התגוררה אצל אחת מהדודות שלה, שגרה רחוק מסרד. היא התחתנה, נולדו לה שתי בנות, ובעלה נפטר לפני כעשור.
יוסף חשב עד אותו יום שכל בני כיתתו נספו בשואה, אך דרך הרטה גילה שעוד מכרים משותפים לשניהם נשארו בחיים. השניים המשיכו לדבר גם בטלפון וגם בזום עד אשר החליטו יוסף ובני משפחתו לנסוע לסרד עם הנכדים – אף שכבר עשו זאת בשנת 2004 – לבקר את הרטה וגם לפקוד את בית ילדותו ואת מוזיאון השואה.
"הפגישה הייתה מרגשת מאוד, למרות שהם כבר השלימו בטלפון את כל הפערים. הם התרגשו מאוד זה מזה והתחבקו ארוכות", נזכרת תמר, שליוותה את אביה בנסיעה. "שניהם הוזמנו לטקסי יום הזיכרון למלחמה שהתקיימו בסלובקיה במעמד נשיאת המדינה וממש התרגשו. אחר כך בבית הקפה אבא שלי גם נתן לה תכשיט שהביא לה במתנה מהארץ והיה מרוגש מאוד".