צפיתי ב"ראצ'ד", הסדרה החדשה של ריאן מרפי בנטפליקס, המבוססת על דמותה של האחות האימתנית מ"קן הקוקיה", ובחיי שאני לא זוכר ממנה דבר. וזו סדרה בת פחות משבוע. אני זוכר בוודאות שראיתי אותה, את כל פרקיה. אני זוכר שהתרשמתי מהוויז'ואלס (כתמיד) וגיחכתי מול משהו ששחקנית מבוגרת כלשהי אמרה או עשתה (כתמיד) וגלגלתי עיניים מול העלילות המופרכות שקושרות סקס, סודות ורצח (כתמיד) אבל אם תשאלו אותי מה קרה בסדרה הזאת אני לא אוכל להגיד לכם. לא בדיוק רב, לא בכנות, בטח שלא באהבה. ובמקום להיות הפרק החדש והמסעיר בשורה של סדרות יפהפיות ומדוברות מבית מרפי, "ראצ'ד" התגלתה כמסע לוויה. כשיר פרידה ממי שחשבנו עליו לתקופה לא קצרה כיוצר הכי מבדר וחתרני בטלוויזיה האמריקאית.
זו איננה ביקורת על "ראצ'ד" כשלעצמה. היא סדרה סבירה מאוד בסך הכל, בטח עבור מי שהשטיקים של מרפי עוד עובדים עליו. אני מרגיש בנוח לומר את זה, כי עד השנה האחרונה גם אני הייתי מחסידיו של התסריטאי והבמאי הפורה הזה. צפיתי בכל העונות של "אימה אמריקאית", השתגעתי על "סיפור פשע אמריקאי" (הראשונה. "הרצח של ורסצ'ה" כבר סתם שיעממה אותי) ו"אויבות". נהניתי מהעונה הראשונה של "הפוליטיקאי" וסחבתי בשוויון נפש את השנייה. ניסיתי בכל מאודי לאהוב את "מלכות הצעקה" ו"פוזה". צלחתי את כל שש העונות של "Glee", למען השם. אני עוקב אחרי פועלו הטלוויזיוני של מרפי עוד מימי סדרת הנוער "פופיולר" (ששודרה בארץ תחת השם האנטי-סקסי "צעירים לנצח") ודרמת המנתחים המופרעת "ניפ טאק". רוצה לומר, הרווחתי ביושר את הזכות לבקר את אמן הקאמפ הזה, כי כבר יותר מעשור שהוא חפור וחקוק עמוק בתודעתי. התלהבתי ממנו, אהבתי אותו והתרגשתי מהאפשרות לצפות בסדרה חדשה שלו, אבל הרגשות האלה דעכו ודעכו עד שכבו לגמרי.
נקודת השבר המרכזית ביחסינו הגיעה ב"הוליווד", המיני-סדרה היקרה והמקושקשת שמרפי יצר עבור נטפליקס, ושעלתה לשידור בשירות הסטרימינג לפני כחצי שנה, כחלק ראשון מעסקת ענק שהניבה למרפי רווחים משוערים של 200 מיליון דולרים. זה היה הרגע הראשון בו הבנתי שכצופה, אני כלוא במערכת יחסים מתה. שמרפי ואני מסתכלים זה על זה בשיעמום ובעצלות, ששנינו רק מעמידים פנים שהיצירות שלו מרגשות, מורכבות או סוחפות. ובהיעדר טיפול זוגי ראוי למעריץ ויוצר, נתתי צ'אנס גם ל"ראצ'ד", ולא. לא ולא. הבעיה איננה בי אלא ממש-ממש בו.
זה לא סוד שמרפי הוא יוצר מוגבל. כלומר, זה כן סוד כי להרבה אנשים לא נעים לומר את זה בקול רם, אבל מרפי הוא יוצר מוגבל, ואיכשהו זו גם גאוותו הגדולה. הוא עף על יצירתן של סדרות רפטטיביות, שנוצרות במחולל שחוק של אלמנטים עלילתיים ועיצוביים. הוא תמיד יציג גברים לבנים, שריריים וחומי שיער בתפקידים הראשיים, ותמיד יחנוֹן אותם במיניות נזילה, מעמד כלכלי גבוה וחיבה למעשי אלימות. הוא תמיד יציב נגדם כמה דמויות משנה צבעוניות - והכוונה, לצערי, לכך שמרפי חושב ששחורים, אסייתיים ולטיניים יכולים למלא רק תפקידים משניים (יוצאת הדופן היא "פוזה", שמהווה במובנים רבים חריגה בנוף המרפי-אי, ועוסקת בחייהן של נשים טרנסג'נדריות שחורות) - ולפחות כוכבת קולנוע אחת בתפקיד דיוואי ומטורף. גם כוכבת הקולנוע הנ"ל, בין אם היא גווינת' פאלטרו, ג'סיקה לאנג, שרון סטון, בט מידלר או קת'י בייטס, תהיה בעלת אותה מיניות נזילה ואותו פטיש אלים. העלילה, כשכבר יש ממנה, תתרחש ברצף קדחתני של טוויסטים לא הגיוניים ולא מנומקים. הדיאלוגים תמיד יהיו בו זמנית שנונים וקצביים מדי ואיכשהו גם איטיים, מלודרמטיים ונטולי כל סאבטקסט. הדמויות של מרפי לא משוחחות כמו בני אדם - הן רק מצהירות.
כל המישמש הזה ייעטף בעיצוב אמנותי מרהיב, צילום מסחרר, התלבושות התקופתיות הכי יפות שתראו ומוזיקה בומבסטית ואפקטיבית. הגברים תמיד יורידו חולצה מתישהו והנשים תמיד יישאו נאומים על עוצמה ונקיטת בעלות על חייהן. מעמד הסיום תמיד יכיל איזו הצצה לעתידן של הדמויות, אחרי שסיימו להביס את הרע התורן או למדו שיעור חשוב על חייהן. אה, ושרה פולסון תהיה שם. באמת לא משנה איך, למה או מתי. בחלק מהסדרות היא תבריק, באחרות היא תתבזה - זה ממש לא האישו. פולסון היא חלק אינטגרלי מיצירתו של מרפי ברמה הטכנית כמעט, כמו פתיח או תאורה או מצלמה (והיא, כמובן, השחקנית הראשית ב"ראצ'ד" ואחת ממפיקות הסדרה).
הקלישאה גורסת שסוס מנצח לא מחליפים, ואכן, האורווה המפוארת של מרפי הולכת ומצטופפת לנגד עינינו. כל מה שמתקבל באהדה בסדרה אחת שלו משוכפל לאחרת ואז חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב עד שהאלמנטים האלה (תמות, עיצוב, משחק) מתרוקנים מתוכן והופכים, נכון מאוד, לקאמפ. הו, כמה מרפי אוהב קאמפ. לא מתוך הערכה כנה והתענגות על תרבות נמוכה, אלא כי מדובר בנשק האולטימטיבי ליוצר שגמר מזמן את הסוס שלו. וכן, השתמשתי בשני ביטויים שונים מתחום הסוסים, לא רק למרפי מותר למחזר. וכשמרפי מצהיר מראש שכל היצירות שלו הן פנטזיה היסטורית או קאמפ רווי קריצות, איך אפשר להגיב לכך? איך אפשר בכלל לדבר עליהן במונחים שאינם "יו, איזו שמלה יפה" או "חחח לשרון סטון יש קוף מחמד"? אם נעיר על איכות הכתיבה, יגידו לנו "זו מחווה למלודרמות של שנות ה-50". אם נתלונן על המופרכות, הוא ישיב "זה חיקוי של בי-מוביז". נצא נגד ההחפצה העקבית של הגוף האנושי והעובדה שהיא לא משרתת כלום בעלילה, ונקבל את התשובה "זה מכתב אהבה למותחנים הארוטיים של האייטיז". אי אפשר באמת לפרק יצירה קאמפית עד תומה כי היא תמיד חמושה בנימוק הזה ותמיד אמורה להיות גם גרועה ומוגזמת.
ובכן, אני לא אוהב את הטלוויזיה שלי אך ורק גרועה ומוגזמת. הסדרות של מרפי הן קינוחים מוארים ומלאי רכיבים, שכל נגיסה בהם מגלה לך איזו סוכריה מתפוצצת או נטיף נוגט. אבל כל מי שהתקיים מתפריט שכולל אך ורק קינוחים יודע שזה הופך מהר מאוד לכאב בטן. העובדה שעד עכשיו לא רק צפינו בסדרות של מרפי אלא שהלך הרוח התרבותי גם דרש מאיתנו להתרגש מהן ולהריע להן היא בגדר נס. להתרגש מסדרה של ריאן מרפי כרגע זה לפרגן למוצר יבש וציני, שנוצר בחדווה מינימלית ומכאניות מקסימלית.
דוגמה טובה לכך היא בפרסי האמי, שם מתעלפים או מקפחים את מרפי בתנועות של גאות ושפל: העונה הראשונה של "Glee" הייתה מועמדת ל-16 פרסי אמי - השלישית כבר הסתפקה ב-3 מועמדויות. העונה השנייה של "אימה אמריקאית" גרפה 11 מועמדויות אבל השמינית גרפה 5 בלבד, כולן בקטגוריות הטכניות. "הפוליטיקאי" מהשנה שעברה כבר לא הבריקה בשום שלב באמי, ו"הוליווד" הייתה התרסקות רבתי אחרי שלא הועמדה אפילו לפרס המיני-סדרה הטובה ביותר בשנה שנחשבה דלילה למדי בתחום המיני-סדרות. הסדרות של מרפי לא סוחבות, אין להן אורך נשימה והן כמעט תמיד מתרסקות מבחינת איכות (ולא פעם גם ברייטינג) אחרי עונה או שתיים של ברק, חידוש והצלחה. זה כשלעצמו ראוי לציון - אין הרבה יוצרי טלוויזיה שמעמידים אפילו עונה טובה אחת, ומרפי העמיד כבר כמה וכמה עונות טובות, אבל הרובוטיות של הסדרות שלו והנהייה המוחלטת שלהן אחרי היפה והמפתה במקום המעניין והחכם הופכת אותו - מוכנים לעוד ביטוי סוסי? - לפוני של טריק אחד.
וזו מפלתו. מרפי כל כך מאוהב בטריק הזה, שהוא לא מזהה או לא רוצה לזהות את השינויים שחלו בטלוויזיה בעשור האחרון. הוא הפך מיוצר משפיע לחקיין. וגרוע מכל: חקיין שאפילו לא טורח להסתכל לצדדים ולראות אם לאחרים יש טריקים טובים ומרעננים יותר שאפשר להעתיק. הסדרות המדוברות באמת, האהובות באמת והחשובות באמת של השנים האחרונות הן סדרות נסיוניות וחדשניות, לא העלאה מספר אלף של אותה הסדרה. פיבי וולר-ברידג', למשל, סיימה סופית עם "פליבג" למרות כל הפרסים וההערכה בעולם כי לא בכבוד שלה לעשות שוב את אותו הדבר. וגם סדרות פופולריות יותר מבינות את המסר: כשתסריטאי "משפחה מודרנית" גילו שאחרי 10 עונות אין להם עוד סיפורים מעניינים לספר - הם הפסיקו להתבזות וסיימו את הסדרה. כנ"ל יוצרי "המפץ הגדול" שנפרדו ממנה בכבוד למרות שנתוני הצפייה הצדיקו גם עוד אלף עונות.
אם ריאן מרפי רוצה להצדיק את תו האיכות שלו, הוא חייב לשנות משהו. כל דבר שהוא. ואכן, "הנשף", הסרט הבא שלו בנטפליקס שיגיע בחודש דצמבר הוא… אה, אוקיי. זה מחזמר על נשף סיום בהשתתפות ניקול קידמן ומריל סטריפ. שיט. טוב, על הנייר זה נשמע ממש צבעוני וכיפי כזה, וגם יש מלא דמויות להטב"קיות צעירות ומגניבות והומו חתיך עם שיער חום בתפקיד הראשי. אני כנראה אצפה בזה.