כמו המשטרה, גם המערכות של חברות החדשות לא יכולות להיות בכל מקום - רק שבמקרה שלהן, הן גם לא ממש חייבות. ובערב מדכא, עמוס ומבלבל כמו אתמול, עם מלחמה חיצונית אבל גם פנימית, התמונה שנוצרת היא די מוזרה: כל ערוץ משדר זירה אחרת מחזית אחרת, לעיתים מבלי להבין עד הסוף את הדרמה שמתרחשת אצל מתחריו. כך, בזמן שבחדשות 13 עסקו בניתוח המערכה הצבאית ובחדשות 12 דילגו בין המהומות והעימותים בערים המעורבות, יצא שרק בכאן 11 הציגו את המתרחש בטיילת בת ים, עם התפרעויות שהפכו תוך רגע ללינץ' בשידור חי.

הכתב (המוכשר, שקנה את עולמו הלילה) דניאל אלעזר כנראה לא תיאר לעצמו שייקלע לאירוע כזה אלים וחייתי, ולאורך השידור השוטף ניסה להבהיר את ממדי הדרמה לחבריו באולפן - אך התמונות כבר דיברו בעד עצמן. מהרגע בו הרכב ספק-דהר-ספק-איבד-שליטה לתוך המון זועם (בזמן אמת קשה היה להבין במה בדיוק מדובר), דרך השליפה הפרועה של הנהג מהמכונית ועד לרצף בלתי נסבל של מכות והטחת חפצים, הכל שודר בשידור חי, שברגעיו הראשונים גם לא היה מצונזר. התמונות האיומות שודרו פעם אחר פעם, אלעזר השתדל לתווך את המתרחש תוך כדי שהוא בעצמו לא מבין מה קרה, ונראה שכל מי שצפה באותם רגעים חולק את אותן תחושות: זעזוע, גועל, אימה, ובעיקר בושה - במה שנהיה מהמדינה וגם בדגל שלה, סמל לאחדות ששוב הפך לכלי נשק שמוטח שוב ושוב באדם חסר אונים.

לאחר האירוע - שהדהד, גם אם באיחור, ליתר הערוצים - הרשת התמלאה בברכות מוצדקות למקצוענות של אלעזר והיתר, וגם באמירות לפיהן זו ההוכחה עד כמה חשוב שיהיה בישראל שידור ציבורי. מבלי לגרוע ולו במעט מאותה חשיבות, ראוי לומר ביושר שהעובדה שהלינץ' בבת ים שודר דווקא בכאן 11 לא בהכרח קשורה לערוץ כזה כזה או אחר, אלא להימצאותה של המצלמה במקום הנכון ברגע הנכון, שמרגיש כמו הרגע הכי לא נכון בעולם. ובכלל, ראוי יותר לתהות לא איפה היו הערוצים האחרים - אלא איפה היו המשטרה וכוחות ההצלה, שהגיעו אחרי יותר מרבע שעה בה אלעזר שידר מהזירה לבד, כשרק פקח עירייה התייצב בה בניסיון בלתי אפשרי להשליט סדר. 

המשטרה, גם הערב, כנראה הייתה *איפשהו* - אבל לא בכל המקומות שהיו צריכים אותה בהם. נציגיה באולפנים, שמוזמנים בזמנם החופשי לבדוק מה זה גסלייטינג, התעקשו שהכוחות פרוסים בצורה הטובה ביותר. נניח. אפילו דובר המשטרה, עיתונאי בדימוס אלי לוי, הודה בהמשך בפני דוריה למפל שבכלל לא שמע על הלינץ' עד הרגע בו התראיין. ואגב למפל, גם אותה ראוי לשבח אחרי ערב ארור שכזה, על כך שהסבירה פעם אחר פעם, בסבלנות ובנחישות, מה בדיוק קורה. זה בלט כשהיא והפרשן רועי שרון פענחו בשידור חי תמונות חדשות שהגיעו מהאירוע (מה שאפשר להם להבהיר לצופים שאותו נהג ערבי כנראה לא תכנן לדרוס אף אחד), וזה בלט גם כשהיא חזרה פעם אחר פעם על הדברים שאמר אחד מאותם מתפרעים, שלא הסתיר את העובדה שהגיע לבת ים כדי לפגוע בערבים.

השידור נמשך, הפצוע פונה, ואירועי בת ים כבר הפכו לפחות ופחות רלוונטיים - כשבין היתר תשומת הלב הוקדשה כבר ללינץ' בעכו, או למהומות בלוד, שהתחדשו (למעשה, הן לעולם לא נפסקו) כאילו אין כוחות מג"ב וכאילו אין עוצר - ואז נכנסו לאולפן שתיים: שירית אביטן כהן, הכתבת הפוליטית של גלובס, והפעילה החברתית סלאח סלאימה. במקרה של אביטן כהן, יש מקום לשים את דעותיה הפוליטיות בצד (כן, גם בערב כזה), ולהתייחס אולי לעובדה הרלוונטית ביותר למה שהתרחש בהמשך. מדובר בילידת שדרות, כזו שחוותה על בשרה את ההזנחה של המדינה וגם של התקשורת, ויודעת שאלמלא אחד מילדי העיר היה נהרג, שדרות כמעט ולא הייתה מוזכרת.

דניאל אלעזר, 2021 (צילום: כאן 11, צילום מסך)
קנה את עולמו הלילה. דניאל אלעזר|צילום: כאן 11, צילום מסך

ועדיין, למרות התסכול המובן, אביטן כהן היא מן הסתם אישה שמבינה תקשורת. והיא ודאי מבינה למה הלינץ' בבת ים הוא אירוע שראוי להתעכב עליו ככל הנדרש, גם אם מדובר בשעתיים של שידור כמעט בלתי פוסק. הסיבות לכך רבות. התקשורת בישראל, בעלת הרוב היהודי במובהק, מוצאת את עצמה נרעשת באירוע שמערער על התפיסה הרווחת בה, לפיה "אנחנו" טובים ו"הם" רעים. שנית, אי אפשר להתעלם מכך שלינץ' בכיוון ההפוך - זה שהתרחש בעכו - קרה בעיר מעורבת, ולא היה האירוע הראשון בה. זה לא המצב לגבי בת ים, שאיש לא צפה שתהפוך למוקד מהומות. ובעיקר, כפי שכבר צוין, מערכת כאן 11 פשוט הייתה בזירה עצמה, ובאותם רגעים מדובר היה באירוע שהכי ראוי להביא למסך. נכון, הגיעו תמונות קשות גם מעכו ומלוד (גם בהן האלימות לא הייתה רק מצד אחד), והשיגורים ליישובי הדרום לא באמת פסקו, אבל למערכת חדשות טלוויזיונית יש סדר עדיפויות שכבר אמור להיות מובן מאליו. זה יכול לצער, אבל זה המצב.

על אף כל אלה, אביטן כהן הזדעזעה. היא גינתה את הלינץ', אבל הבהירה לנוכחים באולפן ש"אתם פשוט איבדתם פרופורציה", כי "חברים שלי בשדרות לא יוצאים מהממ"ד כבר יומיים, ואתם משדרים לינץ' בודד ועושים אותו חזות הכל". אף אחד לא הפך את הלינץ' לחזות הכל, אבל בשידור חי בלתי פוסק צריך לדווח על הדבר החשוב והמעניין ביותר כרגע. וכן, באותם רגעים - בת ים הייתה המקום להיות בו. אביטן כהן קבלה על כך שאנשי החדשות "איבדו את הרחמנות הבסיסית כלפי בני עמנו", והודיעה שהיא "מתביישת לשבת אולפן".

המגישה רומי נוימרק ניסתה להרגיע את הרוחות ולהשאיר את אביטן כהן בסביבה, סלאימה הסבירה שאין דמעות מלוחות יותר מאחרות ואמרה לאביטן כהן שהיא "לא רוצה את הדמעות שלך ולא של האמא בעזה ששכלה שני ילדים היום". אביטן כהן נשברה סופית ועזבה. גם לסלאימה מותר להיות נסערת, וגם לה יש כנראה בטן מלאה על המערכה ועל הסיקור שלה, והיא אולי לא תאהב את ההשוואה הזאת - אבל גם לה וגם לאביטן כהן יש הרבה מן המשותף. שתיהן יודעות טוב מאוד איך זה להיות היחידה שצועקת אמת כואבת שרבים כבר מתעלמים ממנה, ושתיהן כנראה מרגישות צורה מסוימת של שליחות, בהגיען לאולפנים שבימים רגילים בקושי מארחים נשים כמותן. 

ובכל זאת, לא בטוח שדבריה של סלאימה - הקשים לכשעצמם - היו נחוצים באותה שנייה ספציפית. המשך השידור, שכלל גם עימות בינה לבין רועי שרון, הרגיש לפעמים כאילו היא באה לשם הפרובוקציה. הכאב שלה אמיתי, וראוי לזעוק אותו, אבל גם ראוי לתת לחברים שלה להשלים משפט. האולפן של כאן 11, אחרי ערב בו שידר באופן בלעדי כמעט את אחד מרגעיה העלובים ביותר של המדינה, הרגיש לפרקים כמו קרקס. יש דרכים להביא למסך זוויות חשובות מבלי להיגרר לדרמה מיותרת, וגם מבלי להפוך לשמאלץ.