אוי נו באמת, שוב אני צריך להגן על איתמר. למה הוא חייב להעניק תחמושת למגיבים המשולהבים, למה הדינמיקה שלהם ממשיכה להיות כל כך חד-צדדית וקשה לצפייה? טוב, ננשום עמוק וננסה להבין מה קרה: איתמר היה צריך להיכנס לבידוד, קארין רצתה להיכנס איתו לבידוד, הוא לא רצה. יש פער, חבל שיש פער אבל הוא קיים. במקום לדבר על הפער הם רקדו מסביבו עד שנפרדו בלב כבד ומתוח. אז מי אשם?
מצד אחד, היא לא אומרת במפורש שהיא רוצה. היא רק רמזה בהתחלה. מצד שני, הוא הבין את הרמז, ורמז לה בחזרה שזה לא מה שהוא רוצה. אז למה הוא שואל אותה מה קרה, אם הוא יודע מה קרה? מצד שלישי, הוא שאל שוב ושוב מה קרה, אז למה היא לא פשוט אמרה מה קרה? זה מעליב שהיא רוצה והוא לא, בשביל לדבר על זה היא צריכה לחשוף פגיעוּת וזה מפחיד, והיא גם מפחדת שאיתמר ייקח את זה כהאשמה. השיחה יכולה להסתבך. פרידה לכמה ימים אחרי שיחה קשה כזאת עלולה להוביל למקומות לא טובים. אז אולי עדיף לשתוק. גם מהצד של איתמר, אולי עדיף להגיד "מה קרה?" כדי להראות שאתה מוכן לדיאלוג, אבל להתרחק ככל האפשר מהדיאלוג הזה. מה אני יודע. היא רוצה להתקרב, הוא רוצה להתרחק. לא מצב אידיאלי, מה אפשר לעשות.
בחדר של יעל, קארין שוב הייתה מהממת, נבונה וקשובה. היא רואה הכל, מבינה הכל. שמה הכל על השולחן במודעות יוצאת דופן. היא רוצה יותר, הוא רוצה פחות, זה לא אידיאלי, מה אפשר לעשות. ומה יעל יכולה לומר למי שיודעת הכל? היא הסבירה לה שאת הבעיה הזאת היא לא תוכל לפתור בינה לבין עצמה. כשאת מבינה ומבינה ולא מוכנה להרגיש, את נשארת מרוחקת, נסוגה מהמרחב הזוגי. צריך לעצור ולהגיד נפגעתי. גם אם הוא לא רצה לנהל את השיחה, גם אם את לא רצית. קרה משהו ביניכם ואת החלטת ליישב אותו עם עצמך, בלעדיו. יעל קשרה את הבעיה וההתמודדות לשאלה אחת: איך תדעי אם הוא באמת רוצה אותך, אם את לא נותנת לו להכיר אותך באמת? זה לא ששיחות קשות על הקשר הן התבלין החסר להתאהבות, אבל אם היא תרשה לעצמה לחשוף פגיעוּת, זה יכול לעזור לו להתקרב (טיפ של אלופים לכל קשר בינאישי – לחשוף פגיעות זה מקרב).
ונעבור למי שצריך לקחת צעד אחורה קודם כל. שי קיבל צו הרחקה מדני, אחרי ששמע וראה את חוסר הנוחות של הדס. שי קרא לזה חופשה ממגע, ואני מאמין שדני באמת חשב שזה עשוי לעזור לקשר שלהם. אבל כשראיתי את דני קובע להם גבולות, הרגשתי שהוא קודם כל מגן על הדס, מבהיר לה שהיא לא צריכה לסבול פה או להרגיש לא בנוח. הם שיתפו את הרתיעה שלה עם שי, שעשה פרצוף מקשיב אבל לא הפנים כלום, ומיד הניח על הדס יד מעודדת. אלוהים אדירים, היא הרגע אמרה לך להפסיק עם המגע! דני עשה את מה שכולנו רצינו לעשות ואמר לו בנימוס להעיף את היד ומיד. הסיכויים שהקשר הזה יתפתח למשהו נותרו קלושים כתמיד, אבל לפחות המי-טו הגיע ל"חתונה ממבט ראשון". תחי המהפכה.
ובהמשך לחדשות הטובות - מעיין האמיתית חזרה! תראו מה זה, כל מה שהיה דרוש זה סאבלט מרווח בשכונת נגה הציורית ביפו. איזה כיף סוף כל סוף לראות את מעיין מחייכת שוב, איזה כיף לראות אותם ביחד עליזים ומאושרים. הייתי שמח אם היא גם הייתה משתמשת ברגע הזה כדי להבין שהיא הקפטן של הספינה הזאת. כשהיא מחייכת, גם עומרי מחייך. כשהיא מתכנסת בתוך עצמה, הוא יורד איתה למטה. ההגה בידיים שלה, יש לה המון כוח בדינמיקה שלהם ועכשיו אפשר לראות מה קורה כשהיא משתמשת בו לטובה.
וסתם כי הגיע ה-31 בדצמבר, קיבלנו לסיום לקט חגיגות הסילבסטר של כל הזוגות. מי לא היה שם: מנו וניצן, שני ודני החתן, לורד גושגיצה ונועה פילטר, שי והדס וצו ההרחקה, ואפילו השניים ששכחתי את שמם. כלומר, כל הזוגות חגגו ודני החתן ראה משחק של הפועל. סתם, דני ושני חגגו גם הם עם חברים והוא אפילו נתן לה נשיקה קטנה. היא רצתה נשיקה פחות קטנה, אבל הוא כבר עבר להתמזמז עם כוס הוויסקי. לא הבנתי, בשביל מה עברתם לישון באותה מיטה? בכל מקרה, רק איתמר וקארין חגגו בזום, כמו שאיתמר תכנן בהתחלה. הוא רצה להגיד שהגעגוע מקרב אותם, אבל לא הצליח לעבוד אפילו על עצמו. אי אפשר היה להכחיש את הריחוק, והפער ביניהם ימשיך להרחיק אותם, לפחות עד שלא ידברו עליו באמת. היא רוצה יותר, הוא רוצה פחות. זה לא אידיאלי, אבל אם רוצים להבין מה אפשר לעשות, צריך קודם כל לשים את הכל על השולחן.