בדיוק כמו הגיבור הכריזמטי התורן שלה, גם נטפליקס ידעה לחשוב כמה צעדים קדימה בכל הנוגע לקידום וההפצה של "לופן". מותחן המסתורין הצרפתי, שמבוסס על סדרת הספרים של מוריס לבלאן, יצא לדרך בינואר האחרון והגיע אחרי רצף הצלחות ענק של החברה, מ"אמילי בפריז" ל"ברידג'רטון" דרך "גמביט המלכה". ההימור של נטפליקס - שנשען בעיקר על עלילה ממכרת והקסם האישי של הכוכב הראשי עומאר סי - לא היה ממש נועז, ו"לופן" הגיעה לממדי ההצלחה שהוסללה אליהם מלכתחילה.

בשיא ההייפ, כשהיא הופכת לסדרה הצרפתית הראשונה שמתמקמת בראש טבלת התכנים המבוקשים של נטפליקס ארה"ב, בחברה פרסמו את ההודעה שכבר הייתה מוכנה מימים ימימה: "לופן" חודשה לעונה נוספת (ליתר דיוק, חלק שני של העונה הראשונה), והיא תעלה עוד השנה. במקום להודיע מראש על פיצול העונה לשניים, בנטפליקס העדיפו להוציא את הבשורה ברגע הנכון ביותר מבחינתם, ומבחינה תקשורתית-סיקורית זה אכן צלח. מבחינת רמת הסבלנות של הצופים, עם חזרתם לפרקים החדשים, דווקא לא כל כך.

מאחר שמדובר בהמשך ישיר לאירועי תחילת העונה, מצופה מאיתנו לזכור לפרטי פרטים את כל פיתולי העלילה. לפחות במקרה של כותב שורות אלה, זה לא ממש קורה, ושלל תקצירים מרחבי הרשת נקראו לדגל כדי להשלים את הפער. "לופן", כך מתברר, מספרת על השודד הג'נטלמן שהוא אסאן דיופ (סי), מי שגנב מחרוזת יקרת ערך שאביו הואשם בעבר בגניבה שלה - אישום שהוביל למעצר שלו ולבסוף גם למותו. רק שהמחרוזת מעולם לא נגנבה, והכל היה חלק מתרמית העל של משפחת פלגריני האמידה, שניסתה להגדיל עוד יותר את הונה. החדשות הטובות הן שהשלמת הפערים הזו נחוצה רק לצופים האדוקים ביותר, כי "לופן" מעולם לא הייתה סדרה שדורשת ריכוז מיוחד. היא לא אירוע טלוויזיוני, אלא שומר מסך שפועל בזמן גלילה בטלפון או קיפול כביסה.

מה שכן קל לזכור על "לופן" הוא היותה אחת הסדרות המחוררות ביותר בספריה של נטפליקס. מניעים ברורים, הגיון גיאוגרפי, קשר של סיבה ותוצאה - כל אלה היו בגדר מותרות עוד בראשית דרכה, והמצב רחוק מלהשתפר בסיבוב החדש. אבל עם ההבנה שזה מה יש, ושהמוח יכול לצאת להפסקה (ולא ארוכה במיוחד, את חמשת הפרקים החדשים אפשר בהחלט לגמוע בצפייה רציפה אחת), קל להתמסר להובלה של סי, שדמותו ממשיכה להיבנות כגאון כל יכול עם מהלכים מפתיעים ומתגמלים. 

רק ש"לופן" שואפת להיות מעט יותר ערכית מגרסת הנגטיב של "שרלוק", והיא מנצלת את צבע עורו של הגיבור שלה כדי להביא למסך מסקנות חשובות על היחס לשקופים בחברה (יחס שחל גם על סי עצמו, כשהתחפש לפועל פשוט במסגרת מסע יחסי הציבור וספג התעלמות גורפת מהסביבה). בניגוד למחצית הראשונה שלה, הפעם המסרים של "לופן" הם הרבה יותר שקופים, ואם בעבר זה עוד הרגיש כמו שיעור מתוחכם - הפעם זה כבר נראה רדוד להחריד. אולי ההבדל הוא בכלל בנו, שבימי החלק הראשון עוד היינו בסגר ונואשים לכל בריחה מהשגרה, אם כי במבחן התוצאה זה ברור: ההמתנה לא עשתה טוב ל"לופן". היא מהוקצעת, היא ממגנטת, אבל היא גם במרחק נגיעה מלהפוך לעוד חיקוי צולע של "בית הנייר".