מאז שחתם על חוזה הענק עם נטפליקס, ריאן מרפי ממשיך להוכיח את עצמו כמפיק ויוצר בעל קצב עבודה מסחרר. בשנים האחרונות ראינו בענקית הסטרימינג כמות מרשימה של סרטים וסדרות שמהדהדים את שמו של מפיק העל, חלקן התקבלו באהדה יחסית אצל המבקרים (דוגמת "הוליווד") וחלקן גררו תגובת בוז של ממש (דוגמת "ראצ'ד"). אין ספק, מדובר באדם שמבין את השוק ויודע לקחת סיפור ולהפוך אותו לטלוויזיוני, כשהוא מקפיד להותיר על כל סדרה וסדרה את החותם הייחודי לו. אבל העמסת היתר הזו של תכנים גורמת לכל סדרה בפני עצמה להפוך ללא-אישית; ממש כמו באופנה, ייצור המוני ואינטנסיבי במפעל ענק גורע באופן אוטומטי מאיכותו ומחשיבותו של כל פריט לבוש. ויותר מזה, הוא כמעט ולא משאיר מקום לאותנטיות.

כך קרה גם עם "הלסטון". כמו סדרות נוספות של מרפי, היא יפהפייה ומרשימה: ניכר בה דגש בלתי מתפשר על אסתטיקה, החל מהצילום, דרך הלוקיישנים ועד התלבושות. כמו כן, היא מתהדרת בשחקנים טובים, בראשם יואן מקגרגור בתפקיד הראשי. אבל החיסרון הגדול בעבודתו של מרפי לא פוסח גם על הדרמה החדשה - אופיה המלוקק והמוקפד יתר על המידה של "הלסטון" לא מאפשר לה להיות מרגשת. הסדרה החדשה מבוססת על סיפור אמיתי ומבקרת בתחנות חייו של מעצב האופנה האמריקאי רוי הלסטון; הוא החל את דרכו בתעשייה כמעצב כובעים עבור ברגדורף ופרץ לתודעה הציבורית לאחר שעיצב כובע עבור ג'קי קנדי אי אז בתחילת שנות השישים. אבל שבע שנים לאחר מכן הוא מוצא את עצמו אבוד: נשים כבר לא חובשות כובעים. השבר הזה גורם לו להחליט לחשב מסלול מחדש ולפנות לעיצוב בגדים.

משם והלאה, אנחנו נחשפים להתפתחות המואצת של הלסטון: שמלות הכפתן שיצר (בהשראת טכניקה שלמד מעובדו, שומאכר) זוכות להערכה אבל אינן מספיק לבישות, ועל כן - הוא הוגה פריט חדש ויומיומי, מעין הכלאה בין שמלה למעיל טרנץ' העשוי מבד חדשני. אותו מעיל הופך את הלסטון לשם דבר של ממש. הביקוש היסטרי אבל הוא לא מסוגל, כלכלית, לספק היצע מתאים. אבל הצעות מתחילות לזרום לכיוונו: דיוויד מהוני, בעל הון, רואה בו פוטנציאל ומעוניין לקנות את שמו ולהפוך את הלסטון לשם נודע בכל משק בית, והעיתונאית אלינור למברט (קלי בישופ, "בנות גילמור") מדרבנת אותו לקחת חלק בתצוגת אופנה בארמון ורסאי (יחד עם בתי אופנה אמריקאיים וצרפתיים נחשבים). אותה תצוגה מזכה אותו בתואר של כוכב מבטיח בעולם האופנה, ולאחר מחשבה מחליט הלסטון לנצל את המומנטום ולהיענות להצעתו של דיוויד לרכישת המותג. בין הזדמנות מקצועית אחת לאחרת, מפתח המעצב קשר צמוד עם השחקנית והזמרת לייזה מינלי ועם דוגמנית הבית שלו, אלזה. וגם בגזרה הרומנטית לא חסר: הלסטון נשאב לרומן עם אד (ולבסוף מעסיק אותו) ולאחר מכן עם ויקטור, נער ליווי שהופך למאהב.

הפרקים הראשונים של הסדרה עמוסים ומפוזרים. הם עושים מאמץ אדיר לסמן וי על כל מה שרק אפשר, מתפרשים על פני שנים ומשתדלים לזקק את התמצית של יחסי הלסטון עם כל אחת מהדמויות. אבל איך נאמר? תפסת מרובה - לא תפסת. ההזדרזות המשונה הזו בסקירת אודותיו באופן רוחבי לא מאפשרת ירידה לעומק. תיאור היחסים עם מינלי לוקה בחסר, והחברות בין השניים נראית כמעט מעושה; דמותו של שומאכר, הצעיר שעבד עם הלסטון בתחילת דרכו, מתפוגגת כלא הייתה - ואותה היעלמות מתורצת במשפט אחד לא מספק ("חבל שפיטרת אותו"); המצב הכספי של המעצב נע בין מרושש לעשיר למרושש ובחזרה לעשיר, ואנחנו לא מספיקים להבין איך ולמה ומתי; הבעיות המורכבות ביותר נפתרות תוך דקות והסודות הכמוסים ביותר נחשפים חיש מהר. בגדול, נראה שהפגם המשמעותי כאן הוא השאיפה ליצור סדרה מקיפה, מה שבהכרח בא על חשבון הנבירה בפרטים הקטנים (שהיא המעניינת ביותר).

מתוך
מתוך "הלסטון"|צילום: ATSUSHI NISHIJIMA/NETFLIX, TriStar Pictures

הפרק השלישי במיני סדרה מסמל איזה שיפור. הוא מביא איתו רגיעה מסוימת עם הקפיצה הפסיכית בין זמנים והתעסקות ראויה בילדותו הכאובה של המעצב. הפרק גם פורש בפני הצופים - בעזרת קו עלילה מהודק ומוצלח הגולל את תהליך ייצור הבושם של הלסטון - את הקשיים המגיעים עם ההתמסחרות והדרישה לייצר פריטים נגישים ופרקטיים. זו נקודה שחשוב להתעכב עליה כי היא רלוונטית לא רק למה שקורה בתוך העולם של "הלסטון" אלא גם לתהליך העבודה של מי שאחראים עליה. האבחנה הזו שבין יצירה ומוצר מתבקשת כשמדברים הן על עבודתו של הלסטון עצמו והן על המפעל המוטרף של מרפי. וכפי שקרה לפריטים של הלסטון, שהפכו אט-אט מיצירה למוצר, כך קורה גם לנגד עינינו לסדרות של מרפי. 

ומכאן נובע ש"הלסטון" לא מצליחה להיות אנושית ונוגעת באמת. היא נוטפת סטייל, מסוגננת לעילא, ועל זה היא באמת ראויה לשבח. אבל כמה שהיא מסוגננת ככה היא ריקה: הדיאלוגים מהוקצעים ומלוטשים, הם רוויים בסיסמאות שחוקות ואמירות גדולות ודרמטיות - כאלה שיכולות לשבת יפה בטקסט כתוב אבל לעולם לא יצאו מפיו של אף אדם אמיתי בעיצומו של שיח פעיל. נראה שהדמויות מעוצבות מתוך הנחת בסיס שגויה, והן עוברות כהתגלמות של הפנטזיה שהן עבור היוצרים ותו לא: גם הרגעים הפגיעים והחשופים ביותר של הלסטון עוברים דרך מכבש הרומנטיזציה ובכך הם מאבדים את יכולת ההשפעה ארוכת הטווח על הצופה. יכולות המשחק של מקגרגור מרשימות, אבל גם הן לא מצליחות להפוך את הסדרה למטלטלת כפי שאפשר היה לצפות ממנה, בהתחשב בסיפור החיים המרתק אותו היא מעוניינת לספר. "הלסטון" מרחפת מעל הרגש במקום לחפור בו, ובסך הכל, נראה שמדובר בפספוס.