אניש צ'גנטי אולי לא יודע את זה, אבל יש לו פינה חמה אצלי בלב. לפני שנתיים, כשהוא רק בן 27, צג'נטי הרים את הפיצ'ר הראשון שלו, "חיפוש" (Searching), שמבחינתי (ולא רק) הפך בקלות לאחת המותחנים הטובים והמשויפים שנראו כאן לאחרונה. בעזרת גימיק פשטני אך מסקרן - סרט שמתרחש כולו על גבי מסך מחשב - צ'גנטי הצליח לא רק לנער את ז'אנר הנערות החטופות הלעוס, אלא גם להציג מערכה אחרונה שבאמת ובתמים שומטת לצופה את הקרקע מתחת לרגליים. "חיפוש" - שזמין בנטפליקס, נא ללכת לצפות בו מיד ולחזור אחר כך - אולי לא זכה להכרה רחבה, אבל כן הוכיח את עצמו בתור פנינה ליודעי ח"ן שעוברת מפה לאוזן. בדיוק כמו כוכבת הסרט החדש של צ'גנטי: שרה פולסון.
פולסון, מי שמזוהה יותר מכל בתור המוזה של ריאן מרפי (והשתתפה בחצי ממיליון הסדרות שלו), עוד לא באמת הפכה לשם שמוכר בכל בית - אבל היא ממשיכה לעבוד על זה. היא חברה של כבוד במועדון על שם לורה דרן ואוליביה קולמן, לשחקניות מעולות עם קהל מעריצים מצומצם-אך-אדוק, והשילוב בינה לבין צ'גנטי הוא כזה שבאמת יכול רק לעזור לשני הצדדים. ב"Run", מותחן האימה החדש של הבמאי שעלה בהולו, פולסון מגלמת את דיאן שרמן, אם יחידנית מסורה שחיה עם קלואי (קירה אלן), בתה היחידה. שקופית הפתיחה של הסרט מציגה את הבעיות הרפואיות השונות מהן קלואי סובלת, כשבין אסטמה וסוכרת אפשר למצוא גם שיתוק, שבגינו היא מרותקת כל חייה לכסא גלגלים.
הצפייה בטריילר של "Run" מעלה תחושה מוזרה של דז'ה וו, כזו שמרגישה כאילו לא רק היינו כאן בעבר - אלא גם יותר מפעם אחת. הטריילר צועק "מינכהאוזן באמצעות שליח" מכל כיוון אפשרי, ונראה ששוב נקלענו לסרט על האובססיה החדשה של הוליווד. התסמונת הנפשית, במסגרתה אדם גורם לפציעתו או למחלתו של אדם אחר במטרה להשיג רווח כלשהו, היא כזו שבאמת אי אפשר לברוח ממנה בשנים האחרונות, בין אם מדובר ביצירות על סיפורה של ג'יפסי רוז בלנשרד או ב"הפוליטיקאי" של אותו מרפי, שגם היא התבססה בבירור על הסיפור. אבל החששות האלה הם גם כאלה שיכלו לעלות לפני הצפייה ב"חיפוש", וצ'נגטי הוכיח את עצמו כבמאי שיודע ללכת נגד הציפיות. נכון?
לא, לא נכון. "ראן" הוא סרט מצוין, באמת, שעשוי לעילא כמעט מכל היבט אפשרי - אבל כזה שכבר ראינו מספיק פעמים בעבר. אם היה יוצא לפני, נאמר, ארבע שנים, סביר להניח שלא היינו נרגעים מהסיפור שלו ומאמינים לו רק עם הגעת הדוקו על ג'יפסי רוז. אבל הוא יצא עכשיו, ב-2020, וזה גם מוזר אבל בעיקר מאכזב. 90 הדקות של "ראן" מרגישות כמו הבטחה של "הנה, עוד רגע תבינו למה אתם באמת כאן", רק שהיא לעולם לא מתממשת.
ושוב, זה לא שמדובר בסרט רע. היציאה מגבולות מסך המחשב מראה שצ'גנטי גם יודע לביים סרטים שמצולמים נפלא, והחבילה המלאה, שכוללת עיצוב מתוקתק וקצב מצוין, מוכיחה שמדובר במוצר קולנועי שראוי לגמרי למסך הגדול. גם פולסון מעולה בתפקיד שלה - רק כמה חבל שמדובר בתפקיד כמעט זהה לזה שגילמה ב"ראצ'ד" ובעוד כמה סדרות של מרפי - ואפילו קשה להרגיש שמדובר בתפקיד הבכורה של אלן, הנעזרת בכסא גלגלים גם בחיים האמיתיים.
כמו שכבר הוכיח ב"חיפוש", צ'גנטי הוא במאי עם אובססיה לפרטים הקטנים, וגם "ראן" עמוס באיסטר אגז ורפרנסים לסרטים אחרים מהז'אנר, כמו הרוקחת שנקראת קאת'י בייטס או הסוודר הלבן של פולסון, שזהה כמעט לחלוטין לזה של כריס אוונס מ"רצח כתוב היטב". האריזה המתוקה הזאת, שמכסה סרט עם עלילה קשה מנשוא, מעלה חשד שמא מדובר בבמאי של גימיקים שפשוט הצליח להבריק פעם אחת - אבל עדיין שווה לתת לו עוד ניסיון. "ראן" אולי לא מצליח להביא חידוש לתופעה שנטחנה לעייפה, אבל הוא כן עושה קולנוע נכון מכל בחינה אחרת.