אחת התופעות החמודות של תקופת הקורונה - אחרי הבידוד, האבטלה והמוות כמובן - היא הקאמבק של השיוודים. לפני קצת יותר מעשור, בעקבות הסרט "קדימה, תריץ אחורה" של מישל גונדרי, הוצפה פתאום הרשת בשיוודים - גרסאות לואו טק ביתיות לסרטים מפורסמים. מדביקים על הראש מזלגות עם סלוטייפ, מציירים פרצוף על בלון ומשחזרים את "גלדיאטור" עם הכלבה בסלון. מאז הטרנד קצת דעך, עדיין יש שוודים מצליחים פה ושם (מומלץ לבדוק את שיוודי הדיסני המושקעים של אלכס רמירז) אבל הם עדיין בתחום האיזוטריה האינטרנטית.

ואז הגיעה הקורונה, והקפיצה את השיוודיזציה למיינסטרים. תכנית המערכונים הפופולרית "סאטרדיי נייט לייב" השיקה עונת קורונה, שהקומיקאים בה מצלמים את המערכונים במטבח עם הטלפון והילדים. המערכונים היו די מעפנים, אבל הקסם השיוודי פיצה על כך - הפתרונות היצירתיים שלהם לתחפושות ואביזרים ביתיים (במערכון על בוגרי אוניברסיטה עם כובעי טקס מסורתיים, קייל מוני שם על הראש קופסת דפי A4 חצי פתוחה) היו יותר מצחיקים מהפאנצ'ים המתוסרטים. גם ב"הממלכה הקטנה" אלתרו תחפושות מגלילי נייר טואלט ומברשות מטאטא.

ועכשיו השיטה התגלגלה מתכניות מערכונים לסרט באורך מלא. אפליקציית הסטרימינג קוויבי הפיקה גרסה משוודת באורך מלא - חתוכה לעשרה פרקים בני 10 דקות כל אחד - לקלאסיקה של רוב ריינר "הנסיכה הקסומה", בשם "Home Movie: Princess Bride". 88 סלבס לוהקו לשחזר סצנות שונות מהסרט בדל"ת אמותיהם, ויש כאן סלבס מכל הסוגים: ממילניאלז מדליקים לבומרים ותיקים, מסנסציות רשת לענקי תיאטרון, מפעוטות כמו פין וולפהארד (מייק מ"דברים מוזרים") עד גוססים כמו קארל ריינר שנפטר דקה אחרי הצילומים בערך. כל צופה ימצא את הרגע בסרט שבו הוא יגיד "מגניב, לא ידעתי שגם הוא משתתף בזה". אצלי זה קרה עם ג'יי. קיי. סימונס וג'ון האם, ולא פחות מסצנה שלמה בהשתתפות הקאסט של "המשרד" האמריקאית.

והכול משווד, כאמור. ניק קרול עם שקית ניילון על הראש בתור קרחת, יו ג'קמן עם קערת דים סאם על תקן כתר, והכלבים של כולם בערך בתור סוסים. ויש משהו מרגש בלראות סלבס מהשורה הראשונה, שאנחנו רגילים לראות בסרטים מושקעים ומצולמים למשעי עם תיקוני צבע דיגיטליים ותאורה מדויקת, חוזרים לגרעין הבסיסי ביותר של השחקן: רק הוא ותסריט, ואת כל השאר צריך לדמיין. רואים גם על השחקנים עצמם שמשהו בפורמט מחזיר אותם לשורשים, מבעיר להם את הלב. אחרי שנים של עבודה על סטים עמוסים עשרות אנשי צוות, נערות מים ובופה סושי בקרוואן, פתאום הם שוב מה שהיו בתחילת הקריירה, ילדים שמשחקים מול המראה עם דלי על הראש וצעיף שגנבו מהארון של אימא. החוויה הכי בסיסית של השחקן, עוד לפני שזה נהיה ג'וב עם ניירת ואילוצי לו"ז. מהבחינה הזאת, הבחירה דווקא בסרט "הנסיכה הקסומה" היא מושלמת: סרט ילדותי למבוגרים שמנסה להחזיר לנו את חדוות האגדה, לנסטלג אותנו בחזרה למיטת ילדותינו כשסבא פיטר פאלק (או שרה סילברמן עם צמר גפן על האף, בגרסה המשוודת) פורש בפנינו את עולם הדמיון.

כך שהתוצאה של "Home movie", גם אם היא לא תמיד מעניינת (דילגתי על סצנת הסיף של איניגו והאיש במסכה, סורי ילדים) מדבקת בחדוות היצירתיות שבה. פשוט מרגישים שכולם נורא נהנים. הצפייה בסרט לא תמיד זורמת, היא מורכבת מעשרות סצנות שונות והשחקנים מתחלפים כל הזמן וזה לפעמים מבלבל. מהבחינה הזאת הפרויקט מזכיר קצת את "Shrek Retold" - פרויקט שעלה ליוטיוב לפני כשנתיים, ובו כ-200 יוצרים ואנימטורים שחזרו את הסרט "שרק", כל אחד בסגנון אחר לחלוטין, והתוצאה היא בלגן מבעית ובלתי צפי, גם אם מבריק לפרקים. למרבה המזל, "Home Movie"  הרבה יותר אחיד וידידותי למשתמש, וקוויבי פרגנו גם אופציית עזר - אם תצפו בסרט לרוחב בטלפון שלכם, יוצגו לכם פרטים על הסצנות מצד ימין ויעשו לכם קצת סדר בראש.

הסרט זרוע רגעי חן, אבל שתי סצנות מתעלות על השאר: הראשונה היא קרב המוחות של ויזיני ו-ווסלי, "ההיא עם הרעל" בלשון עממית, שמגלמים פאטון אוסוולט וג'ון האם בהתאמה. הסצנות כולן מצולמות בנפרד, כל שחקן תיעד את עצמו לבד בבית (מלבד כמה זוגות-סלבס שיכלו לגלם סצנות אהבים בלי לשמור על ריחוק חברתי), ובכל זאת יש כימיה קומית נהדרת בין השניים, כאילו הסתחבקו יחד על אותו הסט. השנייה היא סצנת השיא המפורסמת של איניגו "פריפר טו דיי" מונוטויה והדוכס בעל שש האצבעות, בגילומם של חאוויר בארדם, בריאן קרנסטון, באגט ומטרייה על תקן חרבות. קרנסטון מאופק ומקפיא דם, ובארדם - במה שנראה כמו תפקיד חייו - מתאבד על הסצנה שטוף זיעה ואמוציות כאילו הוא בסרט אוסקרים מושקע ולא סתם משתטה לבדו בסלון. יש יותר תשוקה וקומדיה בסצנה הזאת מאשר בסרט המקורי.

בנוסף בולטות כמה הברקות ליהוק מפתיעות כמו שאקיל אוניל בתור פזיק, סופי טרנר וג'ו ג'ונאס בהחלפת מגדר פלוס כלב, מקנזי דייוויס שמתגלה ככפילה מוחלטת של רובין רייט, וקארי אלווס - הווסלי המקורי - בתור המפרדינק. בסצנת הסיום צובטת את הלב הופעתו של במאי המקור רוב ריינר, מכורבל במיטה בתור הילד המקשיב לסיפור של אביו, קארל ריינר בהופעתו האחרונה, כדי שכל מי שחשב במהלך הצפייה "חמוד, אבל לא יותר" יוכל להתייפח כמו לוזר בסוף.

אז לא בטוח שתהיו מרותקים לכל סצנה, לא כולן אחידות ברמתן, אבל בהחלט תיהנו לדפדף קצת בפרויקט השמח הזה. ואם לא, אז לפחות כמו בקליפ ה"אימג'ן" של גל גדות תוכלו להציץ קצת לבתים של הסלבס, ולמלמל "כוסומו, לארני האדסון יש חדר כושר פרטי" או "מה נסגר עם השנדליר-סבתא, וולטר ווייט?", או סתם להתמרמר שבתקופת סגר ניל פטריק האריס יכול להתגלגל באחו הפרטי שלו בזמן שאתם יוצאים לעשן בחדר כביסה ומחשיבים את זה כיום שדה. ועדיין, משהו בסרט הזה יוצר תחושת שותפות, כאילו אנחנו וניל אחוקים, יושבים במטבח של פול ראד ומכרסמים בייגלה ישן. עד שיחלוף הנגיף והם יחזרו למקומם הטבעי באולימפוס, זה נחמד ליהנות קצת מהאשליה הזאת.