אם ריצ'רד סקוט סמית' היה ישראלי, כנראה שהוא כבר היה רואה את נחת זרועו הטלוויזיונית של חיים אתגר. סיפורו של סמית', שבנכלוליותו נכנס ללבן ולארנקן של נשים פעם אחר פעם, הוא החומר המושלם עבור "המתחזים", "הנוכלים" ואחיותיהן לז'אנר. אבל סמית' הוא אמריקאי, ועל כן זוכה לטיפול בפרופיל גבוה בהרבה - "לנקום בו" (Love Fraud), דוקו חדש של רשת שואוטיים האמריקאית, שמתקשה לפרוץ את חומת היומרות של עצמו.

שיטת העוקץ של סמית' היא לא חדשנית בשום צורה, אבל עדיין מצליחה לסקרן: הוא יוצר קשר עם נשים באתרי היכרויות שונים, רצוי תחת שם בדוי, גורם להן להתאהב בו כל הדרך לחופה - ותוך כמה חודשים משאיר אותן עזובות ובמינוסים של עשרות אלפי דולרים. אחת מהקורבנות של סמית', אישה לא צעירה, נאלצה לחזור לגור אצל ההורים. אישה אחרת, שהחוויה ללא ספק פגעה באמון שהיה לה בגברים, מתקשה עד היום לצאת לדייטים. סמית' מחליף שמות, דתות וסיפורי חיים בקצב מסחרר, בזמן שהשיטה שלו לא זזה במילימטר, עד לרמת סוג הטבעת איתה הוא מציע נישואים. 

אבל כמו שסמית' תפס את קורבנותיו באמצעות האינטרנט, כך הן גם מחליטות להתאגד נגדו. אחת הנשים מקימה בלוג ייעודי, וככל שעוד נשים נחשפות ומצטרפות אליו, כך המאמץ שלהן לנקום בסמית' מתקדם בצעד נוסף. המרדף אחריו הוא מרכז הכובד של "לנקום בו" (שבאופן די חריג לסדרות מהז'אנר משודרת באופן שבועי), שלא באמת נותנת את הדגש למעשי הנוכלות עצמם.

למרות, ואולי בגלל, שהסיפור במרכזה הוא כזה שכבר ראינו ושמענו אינספור פעמים, "לנקום בו" מנסה בכל כוחה לבלוט. לפחות על סמך הפרק הראשון (מתוך ארבעה), זה לא כל כך מצליח לה. הבעיה מתחילה בצורה: במקום לנצל את חומרי הגלם המעולים שככל הנראה יש לה (הודות לארכיון האינטרנטי שתמיד זוכר), הסדרה נשענת הרבה יותר מדי על גרפיקות ואנימציות שממחישות באופן אבסטרקטי את המתרחש. זה מרשים ויפה, בטח בהשוואה לחושך המדכא של רוב הראיונות, אבל לא מוסיף דבר לסדרה, למעט הסחת דעת מיותרת. 

מתוך
הגרפיקה מרשימה - אבל מסיחה את הדעת מהעיקר. מתוך "לנקום בו"|צילום: באדיבות סלקום tv

ובכלל, זה לא ש"לנקום בו" צריכה לברוח לגימיקים כאלה ואחרים. אם היא רק הייתה משכילה להבין עד כמה חזק ומרתק הסיפור במרכזה, היא כנראה הייתה חוסכת לעצמה לא מעט מאמצים. המרכיבים כולם כאן - בראשם קרלה קמפבל, "ציידים ראשים" שהנשים שוכרות את שירותיה ונראית כמו ההכלאה המושלמת בין ג'ו אקזוטיק לקרול בסקין - אבל הדרך נעשית על מי מנוחות ומרגישה נטולת אדרנלין. 

מפתה להצטרף לתשבוחות על הסדרה הזאת, באמת שכן, ולו רק בגלל העובדה שהיא נותנת את הבמה כולה לנשים - מהעובדה שבפרק הפתיחה מרואיין רק גבר אחד ועד זהות היוצרות, היידי יואנג ורייצ'ל גריידי, שעבדו בעבר גם על הדוקו "אחד מאתנו" שעלה בנטפליקס. אבל במקום להתמקד בדברים המעניינים באמת, כמו המניעים של סמית' או הצורה בה הנשים התחברו אחת לשנייה, "לנקום בו", לפחות על סמך פרק הפתיחה, ממשיכה להציג אותם כמובן מאליו ולהישאב אל עבר עוד סיפורים רפטטיביים. התוצאה היא סדרה שמצד אחד רצה מהר, אבל מצד שני מרגיש שלא קורה בה כלום. אפשר וראוי לתת בה את האמון להמשך העונה, אבל כל הרעיון כאן הוא לא לסמוך על אף אחד, לא?