אם היינו צופים היום בסרט עלילתי שמלווה לכל אורכו בקריינות הסברתית בנוסח "לא ידעתי איפה היא הייתה באותו לילה, אבל היה לי רעיון איפה לחפש", משמיע לנו נגינת נבל לפני כל פלאשבק ומראה לנו אפקט של גלים לפני כל דבר שמתרחש בדמיונה של אחת הדמויות - סביר להניח שהיינו משתוממים או נבוכים מהשימוש בשפה קולנועית כה ארכאית. אבל כשסרט תיעודי עושה שימוש ב"שחזור דרמטי", מציג ראשים מדברים שצולמו בזה אחר זה על אותו רקע שחור או משמיע בדיוק את סוג הקריינות שבקולנוע העלילתי נתפס כמיושן כבר בשנות ה-70, זה כאילו בסדר.
אני אוהב קולנוע דוקומנטרי, אבל לא מוכן לעשות לו הנחות באספקט הקולנועי. כי אני פוץ, בסדר, אבל גם כי מעת לעת צצה יצירה תיעודית שמציעה חידושי לשון קולנועיים ומדגימה עד כמה זה משמעותי לחוויית הצפייה - בוודאי אם מדובר בנושא שאין בו חידוש רב, וה"איך" הטרי יכול וצריך לרענן את ה"מה" העבש. רק לפני שבוע התפעמתי כאן מ"מסע חורף", הסרט הטוב ביותר שיצא לי לראות השנה מהבציר של פסטיבל הסרטים בחיפה וטייק חדש לגמרי על מה שאנחנו מכירים כסרט תיעודי אישי; ביצירה המקומית, אני עדיין אוסף חלקי מוח שניתזו ממני עם הצפייה ב"תמונת משפחתי בשנתי הי"ג", שבו השכיל אמרי דקל-קדוש לרקוח את העבר, ההווה, התיעוד והבדיון לכדי יצירה אחידה ונהדרת. השבוע עולה בכאן דיגיטל סדרת סרטים קצרים של אותו דקל-קדוש בשם "בנפשם", והבמאי המוכשר הזה שוב ניגש למלאכת האיך באותה רגישות ועומק מחשבה שבהן הוא מטפל בקטע של המה.
ויש הרבה מה ב"בנפשם", שישה מיני-סרטים - סדר גודל של שבע דקות כל אחד - שבהם מתמודדי נפש מציגים ללא תיווך את סיפורם האישי. כל פרק מתמקד בסיפורו של אדם ספציפי ומקרה ספציפי, והמיקוד הזה גולש מתחום הסיפור אל אופי העשייה: סיפורו של דוד, המאובחן עם סכיזופרניה ותסמונת דחק פוסט טראומטית - מה שפעם היו מכנים "הלם קרב" - מוצג כדוקו-פיוטי עם רגעים כמעט מצמררים שמתעדים את הטיפול העצמי שלו בסוגים שונים של תנועה; בר, שבעקבות התקף פסיכוטי אובחן עם סכיזופרניה פרנואידית, מוצג בטכניקות קולנועיות שברגיל הייתם מצפים לראות בקליפ או בסרט מדע בדיוני; ענת, ליצנית ובובנאית, מציגה בטכניקה של תיאטרון בובות את שילוב האבחנות של אספרגר, הפרעת אישיות גבולית וסכיזופרניה; ובסרט האהוב עליי במקבץ, החרדה והדיכאון של אור מונגשים בין השאר באנימציה נפלאה מאת תום אנגלר, דניאל פלג וסתיו לוי.
שלא תטעו. "בנפשם" היא לא איזה מפגן של שופוני, מופע זיקוקים קולנועי שמסיח את הדעת ממושאיו ומהנושא. הסדרה, שהופקה בשילוב עם עמותת "אנוש", עושה בדיוק את מה שמופיע במישן-סטייטמנט שהועבר לעיתונות: "להוציא את עולם בריאות הנפש מהארון, לעורר הזדהות ומודעות למצבם של מתמודדי הנפש ולהפחית את הסטיגמה השלילית כלפיהם". כל זה קורה בכל סרטון בנפרד וקורה שבעתיים - או במקרה הזה ששתיים - במצטבר, בדיוק מפני שהקולנוע של דקל-קדוש מצליח ליצור סקרנות מחודשת לגבי הפרעות שנדמה לנו שאנחנו מבינים (לראיה, סיפורה של שרונה, אם לשלושה, מתאר תהומות שחשבתי שאין מה לחדש לי בעניינם לאחר היכרות אישית עם סיפור דומה. אז חשבתי).
לצד העובש הקולנועי שדבק בהן עם השנים, תת-סוגות תיעודיות רבות נדבקו לאחרונה בנגיף הנטפליקסי של ארכנות יתר. הנפח המינימליסטי של פרקי "בנפשם" מעיד שגם לזה יש מזור, ובעידן שבו הקשב שלנו מתכרסם בקצבה של הדמוקרטיה, זה עוד אספקט שבו דקל-קדוש מכריח אותנו לחשוב מחוץ לקופסה; זה רק מתחיל וכבר נגמר, מייצר סקרנות ואמפטיה וכבר נעלם עם המון טעם של עוד ומוטיבציה לגגל ומי יודע, אולי גם להרים טלפון להוא מהתיכון שכבר שנים אנחנו מבטלים ב"התפלפ". אם זה לא "לעורר הזדהות ומודעות", אני לא יודע מה כן.
"בנפשם" עולה ב"כאן דיגיטל" היום, יום הנפש הבינלאומי, ה-8.10