בפרפראזה על "מבצע סבתא", "מאנק" מתחיל הכי חלש שיש לו ולאט לאט מגביר. הצרה היא שהוא לעולם לא מגביר מספיק, וסרטו של דייויד פינצ'ר על התסריטאי הרמן ג'יי. מנקייביץ', האיש שכתב את "האזרח קיין" עם אורסון וולס (או שמא עבורו, זה חלק מהקטע), נותר מתסכל לכל אורכו. בהתחלה כמעט בלתי נסבל, בהמשך לכל הפחות מאתגר. אבל ראו זה פלא, באמת פלא: הסרט הזה במיטבו כשהוא נגמר. אולי זאת חוויית הצפייה המאוד אישית שלי, אבל היא הייתה כל כך מובהקת שאני מרגיש צורך לחלוק, ולו כי זו סיבה מספיק טובה לתת לו צ'אנס: כשהדיאלוגים מפסיקים להתחכם, כשהפסקול הבלתי נסבל מאת טרנט רזנור ואטיקוס רוס מפסיק לצרצר ויש לך שנייה לחשוב מה ראית עכשיו, ה"מאנק" הזה הוא פתאום סרט די טוב.
"מאנק" - כינויו של מנקייביץ', ואפשר למחול לנטפליקס ישראל על ה-א' המונפצת - הוא לכאורה סרט על תהליך הכתיבה של "האזרח קיין", אבל לא באמת: כפי שמרמז שמו, עם או בלי א', הוא מתמקד באיש. לא ביצירתו, אפילו לא בשאלת הקרדיט שקיבל וולס בצדק או שלא ככותב-שותף (סוגיה נפיצה שהוצפה בעבר על ידי מבקרת הקולנוע פולין קייל ושיש לה בהחלט מקום בסרט, אבל ממש בשוליו). מנקייביץ', אחיו הבכור של הבמאי-תסריטאי ג'וזף מנקייביץ' ("הכל אודות חוה") ואדם שכתב בעצמו עשרות סרטים, מוצג כמי שמגיע ל"קיין" גמור - פיזית משנים של אלכוהוליזם, מקצועית מסכסוכים עם כל מי שהעסיק אותו, פיננסית מנטייה להמר מינוס נטייה לנצח. ועדיין, על התסריט המונומנטלי של "האזרח קיין" הוא איכשהו מתנפל למרות דדליין אכזרי בקרבתו ולמרות שברובו של תהליך הכתיבה מרותק מאנק למיטה לאחר תאונת דרכים. מאיפה הדרייב לסיים את היצירה המורכבת הזאת כשברקע נושף בעורפו וולס, ילד הפלא בן ה-25 שקיבל מאולפני RKO קארט בלאנש לעשות איזה סרט שבא לו? או.
כל סטודנט לקולנוע יודע לדקלם שצ'רלס פוסטר קיין, גיבור סרטו של וולס, הוא בן דמותו של איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט. אותו כל-סטודנט יודע לדקלם גם שבמציאות ניסה הרסט ככל יכולתו למנוע את הפקתו והפצתו של "קיין", שהציג אותו באור מאוד לא מחמיא (הגם מכמיר בדרכו, אבל לחלק הזה הרסט כנראה התחבר פחות). עכשיו, בעוד שהמיתולוגיה של הוליווד מספרת על "קיין" כמאבק ראש-בראש של וולס נגד הרסט - מאבק שתועד בדוקו "הקרב על האזרח קיין" והיה בסיס לסרט העלילתי "RKO 281" - "מאנק" גורס שדווקא למנקייביץ' היה חשבון ארוך ומפותל לסגור עם הרסט. כדי להסביר למה, "מאנק" מזגזג הלוך ושוב בין כתיבת התסריט בשנת 1940 לעברו של מנקייביץ' - בדגש לא רק על יחסיו עם הרסט, אלא גם על ההיכרות שלו עם השחקנית מריון דייויס, זוגתו של הרסט במשך מספר שנים, שבעצמה הייתה מקור ההשראה לדמות הפילגש של קיין.
לכאורה, כל מה שתואר עד כה אמור להיות גן עדן לחובבי היסטוריה של הקולנוע בפרט וקולנוע בכלל. ואכן, פינצ'ר מרעיף כאן קאסט מרשים (גארי אולדמן מצוין בתפקיד הראשי, אמנדה סייפריד גונבת את הסרט כמריון דייויס, ארליס הווארד מצוין כמפיק האגדי לואי בי. מאייר), צילום השחור-לבן של אריק מסרשמידט גובל במרהיב והרפרנסים להוליווד הקלאסית עפים אפילו מהר יותר מהדיאלוגים, שמצדם לוקחים את החירות המתבקשת: כמקובל בהוליווד של השנים ההן, יש כאן שימת זין כללית על ה"אבל אנשים לא מדברים ככה". הכל שנון מדי, שליפתי מדי, אנשים באמת לא מדברים ככה, אבל זה נורא כיף - עד שזה מתחיל לעלות על העצבים.
את "מאנק" כתב ג'ק פינצ'ר, אביו של הבמאי, שהיה עיתונאי וסופר שכתב מספר תסריטים והלך לעולמו ב-2003. אני לא יודע כמה העז פינצ'ר הבן לגעת בחומרים שכתב אביו, אבל אחת החולשות הגדולות של "מאנק" היא היעדר מוחלט של ברקסים בכל הנוגע לדברנות. חולשה אפילו יותר גדולה - ועניין של עריכת סיפור נטו, אז אין לדעת אם זאת בעיה שנולדה בשלב הכתיבה או בחדר העריכה - היא שעוברת אשכרה שעה שלמה לפני שהסרט מספק תשובה לשאלה "טוב, אז למה שהיה לי אכפת מהמנקייביץ' הזה?".
כמעט נשברתי מ"מאנק" לפני שהפינצ'רים סיפקו תשובה. אם לא די בדיאלוגים המטרחנים, החלטה רעה אחת שבוודאות נלקחה בפוסט פרודקשן היא למרוח מעליהם כמעט נון-סטופ את הפסקול של רזנור ורוס (שאלה נפרדת, מה לעזאזל קרה להם? הרי זה לא רק ניין אינץ' ניילז, השניים האלה הפליאו להלחין לפינצ'ר את "הרשת החברתית" ואת "נעלמת"). התוצאה היא שהשעה הראשונה של "מאנק" מזכירה את "יחי הקיסר", הסרט-מאחורי-סרט הזחוח והמעצבן של האחים כהן; בכלל, "מאנק" מזכיר יותר את הכהנים במוד המתחכם שלהם מאשר את "ברטון פינק" שלהם, סרט שיש לו לכאורה הרבה מן המשותף עם סרטו של פינצ'ר, אבל איפה המאסטרפיס ההוא ואיפה "מאנק".
טוב. אז הנה סרט שלוקח לו שעה לחבב עליך את הגיבור שלו, שכאילו מתאמץ להיות מרגיז בחציו הראשון, ושלא נעשה לא-מאתגר בשני. כאילו נון-סטארטר, אבל זה בדיוק העניין. כי בסופו של דבר, תרתי משמע, הכתיבה המתישה של פינצ'ר האב והבימוי המתיש של פינצ'ר הבן כן מצליחים ליצור סיפור חזק ודמות של מלוא 360 המעלות. בלי ספוילרים, יש פה אדם שהתאכזב מרה מאדם אחר, ולא רק בגלל מה שהאחרון הפך להיות, אלא גם ובעיקר בגלל מה שהוא מייצג. זה סרט (ושוב, גיבור) שמתעב את הקפיטליזם, שמרפרר כל העת לנוכחות הסוציאליסטית ואפילו הקומוניסטית בשוליים הפוליטיים של אמריקה - גם את זה, אגב, הוא חולק עם "יחי הקיסר" - ושמצליח להיות מאוד רלוונטי לארה"ב של היום למרות שנכתב לפני שני עשורים ולמרות שההתרחשויות העדכניות ביותר בו הן בנות 80 שנה.
אם יש לכם קיבולת טובה יותר להתחכמויות, או שהמוזיקה תישמע לכם דווקא סבבה, או שתבינו מהר יותר ממני מה מניע את הרמן ג'יי. מנקייביץ', ייתכן שתיהנו גם מהדרך. הבשורה שלי היא שאפילו אם לא, אני כמעט מוכן להבטיח שתיהנו כשתביטו לאחור מקו הסיום. וזה, כבר אמרתי, באמת פלא.
"מאנק" זמין בנטפליקס ישראל החל ביום שישי ה-4.12