בואו ניפטר מזה על ההתחלה: כן, אלונה סער היא הבת של גדעון סער. ולא, הסדרה החדשה בכיכובה, "המפקדת", היא ממש לא אחותה הקטנה של "אפס ביחסי אנוש". שתיהן אמנם עוסקות בקבוצת צעירות על מדים, אבל מי היה מאמין - יש יותר מצד אחד לחוויות האלה, והוא לא תמיד מצחיק כמו בסרט ההוא של טליה לביא. עכשיו, כשזה מאחורינו, אפשר להתחיל?

לפני ארבע שנים יצרה הבמאית עטרה פריש את הסרט הקצר "מכתב אהבה למ"מ שלי", זכתה עליו לשבחים וראתה אותו נמכר לשידור ברשת HBO. עכשיו, כשהיא לצד ניר ברגר מסדרת הרשת "סוף הדרך", היצירה של פריש הופכת לדרמה קומית בכאן 11 (שם היא משודרת בימי שני וחמישי) - כזו שעוד כמה שנים, אפשר רק לקוות, נזכור בתור ההיא שהזניקה את הקריירות של השחקניות העסוקות בישראל. בינתיים רובן נמצאות בצעדיהן הראשונים על המסך, אבל ניכר שנבחרו בפינצטה.

נועה (סער) היא קצינה שעד לפני רגע עוד שירתה בחמ"ל, אבל בגלל השתלשלות אירועים מצערת וירייה מפוספסת אחת היא מתבקשת לפקד מעכשיו לעכשיו על מחזור טירוניות עמוס בבעיות ת"ש (או כפי שמגדיר זאת אחד המפקדים, "כיתה טיפולית עם M-16 ביד"). מכאן ואילך: כל הצרות, המכשולים והמשברים המוכרים שטירונות יכולה להביא איתה, בין אם כבר ראיתם אותה על המסך או חוויתם אותה על בשרכם. יש גם קצת בדיחות, כמובן, אבל ההשוואה בין "המפקדת" ל"אפס ביחסי אנוש" - או לפרקי הצבא של "האחיות המוצלחות שלי" - לא עושה חסד עם אף אחת, שהיא מוצלחת ומבריקה בדרכה.

במקום דמויות מגוחכות וקריקטורות, הסגל של "המפקדת" כולל גיבורות מורכבות בהרבה, אך גם מאופיינות בצורה מובהקת: מיה לנדסמן היא ספיר, סמלת שראתה את כל החברים שלה ממשיכים הלאה (לנדסמן עצמה בת 28, אבל כבר ראינו פערים קשים מאלה); נועה אסטנג'לוב היא צליל, מפקדת צעירה וצהובה שחולמת על הרגע בו תצא לקצונה; כרמל בין היא צימר, שאיבדה את מעט המוטיבציה שעוד נותרה בה לפני כמה מחזורים טובים; ועלמה קיני היא ערבה, חיילת פעורה עם מעט מדי אמונה בעצמה (ואולי הדמות הכי כובשת בסדרה). הן, כמו גם בעלי התפקידים הבכירים בבסיס (דור הררי ומיה דגן), ינסו לתמרן את נועה בדיוק למקום שהן רוצות שהיא תלך אליו - אבל היא תתעקש לשמור את הקלפים קרוב לחזה. 

עלמה קיני,
אולי הדמות הכי כובשת בסדרה. עלמה קיני ב"המפקדת"|צילום: ורד אדיר, יח"צ כאן תאגיד השידור

בכלל, יחסית לסדרה שמדגישה את התהליך שעובר על הגיבורות שלה - מתוך ארבעת הפרקים שנשלחו לביקורת, כמעט כל אחד חשף צד שטרם הכרנו על דמות כלשהי - נועה, ה-מפקדת, דווקא נשארת בגדר תעלומה. הכוונות של כל מפקדת ברורות לנו עוד מההתחלה, אבל במקרה שלה היא מתנהלת באופן כמעט רובוטי, ולא באמת ברור מה היא מנסה להוציא מהתפקיד החדש. רק אל תטעו: הקיפאון הזה של נועה הוא ממש לא חיסרון, ובשום צורה אין לפרש את הדברים האלה כביקורת על יכולותיה המשחקיות של סער. כפי שאפשר ללמוד מהופעות העבר שלה בתקשורת, סער עצמה היא הזיקוק המושלם של השחקנית התל אביבית בת ה-20 ומשהו שמתפרסמת ב-2021, וקשה שלא להתאהב בה ובדמות שלה מהרגע בו הן מופיעות לראשונה. זוכרים איך כולכם נטרפתם פתאום מנועה קולר? יש מצב שהפעם זה יקרה הרבה יותר מוקדם. 

כסדרה, "המפקדת" היא בראש ובראשונה כזו שמסרבת ללעוג - לא לדמויות שלה וגם לא לממסד הצבאי עצמו. היא מבינה את הליקויים הרבים במערכת (הבסיס שבמוקד הסדרה מתנהל במקרה הטוב כמו שכונה), אבל מכירה בכך שבשלב הזה עדיף פשוט להפיק ממנה את המיטב. כל האנשים שנקלעו לסיטואציה זוכים ליחס אנושי, נוגע ללב ומלא חמלה, כזה שאולי לא מצחיק כמו המצופה אבל מפצה על כך עם כל השאר. לצד עיצוב אומנותי מוקפד, קצב יעיל ומוזיקה מקורית מעולה של אקו ותומר כץ, מדובר בסדרה שלא מתביישת לכבד את הצופים שלה. על כל אלה, ועל החשיפה של כמה שחקניות שרשום להן "הבטחה" על המצח, צריך להגיד לה תודה.