את הפרק הראשון בעונה הראשונה של "השוטרים", הופעת הבכורה שלו כעבריין מאור עזרא, שלומי יפרח ראה בזום בימי הקורונה. לעונה השנייה כבר הייתה פרמיירה חגיגית, שאליה הגיע בהתרגשות גדולה. "זו הפעם הראשונה שלי בפרמיירה ופתאום כולם עליי ומלא ראיונות", הוא נזכר. "הייתי בעבר בהשקה אחרת, יהודה לוי ורותם סלע היו שם, והיה ברור שיראיינו אותם ולא אותי. הפעם אמרו בפרמיירה שיהיה לי ריאיון אצל עודד בן עמי, אז אמרתי, 'או-קיי, זה מתחיל'".
ואז מתחילה העונה השנייה, ומאור עזרא חוזר לככב בפריים טיים של קשת 12.
"כיף שהכל קורה שוב, אבל אני לא אוהב לראות אותי על המסך, יש לי הרבה מה להגיד לעצמי. פתאום אני קולט שאני מדבר הרבה עם הידיים. לא עשיתי שלוש שנים בית ספר למשחק, הלמידה שלי היא תוך כדי".
יפרח מגיע לריאיון היישר מהצילומים. הוא מגרד את עינו שאיפור נכנס אליה, ובתום כל גירוד נושק לאצבעו. "אני עושה את זה תמיד, אפילו לא יודע למה, אבל למדתי להפסיק את זה מול המצלמה".
זה דווקא יכול להיות מעולה לאפיון דמות, לא מתאים למאור?
"מאור עזרא לא יעשה את זה, הוא לא יגרד בעין בכלל. שנייה של גירוד בעין זה אומר שהעין עצומה לשנייה, וזה לא בן אדם שיעצום עיניים".
יפרח יודע מה הוא אומר. כדי להיכנס לדמות הוא לא היה צריך לעשות תחקיר, רק לטייל בזיכרונות ילדות מהשכונה באשדוד – ומביתו שלו, כשגדל בצל אב שריצה עונש מאסר. "היינו חבורה שהאבות של כולם בכלא, של חלק נרצחו. בכיתה ז' ישבתי עם חבר בשיעור ודיברנו על האבות שלנו, וכל פעם שהייתי אומר 'כלא', הוא היה אומר לי, 'ששש, לא צריך שידעו'. שאלתי אותו, 'מה, אתה מתבייש?', הוא אמר לי 'כן', אז עליתי על הכיסא באמצע השיעור ואמרתי לכולם: 'שקט. אני רוצה להודיע לכולם שאבא שלי מרצה שנות מאסר בפועל'. אף פעם לא התביישתי, אין מה להתבייש בזה".
בראיונות הראשונים לא סיפרת את זה, רק בפוסט ששיתפת לאחרונה, בעקבות סצנה שהעלתה בך זיכרונות.
"בהרצאות תמיד סיפרתי, שם ידעתי שייקחו את זה לחיים ולא סתם לכותרת. ידעתי שאני אוציא את זה כשהסצנה הזו תגיע. כשצילמתי אותה קיבלתי כאפה, משהו באיפור כל כך הזכיר לי את אמא שלי, והמדים של השב"ס. לא ציפיתי שככה איזכר".
סיפרת שהסצנה הזכירה לך שהיית מגיע לכלא לבקר את אבא. איך זה היה?
"אתה יושב בחדר ביקורים, על הברכיים של אבא. הוא מוציא שתייה שהוא קנה שם, וכולם אומרים לו, 'אה, זה הילד?' והוא אומר, 'כן, זה הילד', והוא מתגאה. מכבדים אותו ואוהבים אותו והוא מקבל גב. אז הסתכלתי על זה כגאווה שכולם סביבך, וכולם יודעים שזה אבא שלך. וכשיש יום הולדת הוא מתקשר וכולם שרים לי ברקע. וכשאבא יוצא לחופשות אלה הימים הכי מדהימים בעולם, כשהוא בא ל-48 שעות".
כעסת שהוא לא היה איתך?
"לא חושב שהיה כעס. זה מה שהוא מכיר, לזה הוא גדל. וזה מצחיק להגיד, אבל הוא גם היה מאוד מעורב טלפונית".
מה זה אומר "זה מה שהוא מכיר, לזה הוא גדל"?
"אשדוד של פעם? נטפליקס פראיירים לידם. בתקופה שלהם כולם היו בכלא וכולם השתמשו בסמים, ואני חי על הסיפורים האלה. מה לעשות, אין להם חברים שלמדו באוניברסיטה. אני בא ממשפחה כזאת. הם גדלו באזורים מאוד קשים, שניהם. גם לאמא שלי יש סיפור חיים משפחתי קשה, אחים שלה עברו דברים".
אמא חיכתה לאבא כשהוא היה במאסר?
"אמא שלי איתו מגיל 16, היא הכירה אותו ככה. היא הייתה שמנה, ואבא שלי היה בחור יפה ושרירי, כל החיים הם ביחד. כשהוא היה שם, היא חיכתה לו. את אחי אביחי הם עשו בהפריה כשהוא היה בכלא. אבל בסוף כשהוא השתחרר הוא לא ידע איך להתנהל, איך להחזיק משפחה. היום הוא מחוץ לכלא, עובד וחי בבית משלו. כל שישי בא לאמא שלי לאכול איתה".
איך היה לך כשהוא חזר הביתה?
"כשהוא השתחרר הייתי בן 14–15, והייתי הגבר בבית שמגדל את אח שלי, אני המילה האחרונה בבית בנוגע לאביחי. הוא לא ידע איך לאכול את זה, אז היו בינינו הרבה התנגשויות. הוא יצא אחרי תקופה ארוכה, הגיע לבית עם חובות, עם אישה שכל החיים שלה לבד ועייפה, והוא רק רוצה חופש וללכת לים ושקט. אז אתה גדל לתוך בית שכל הזמן יש ריבים וצעקות, ואתה הופך לגנן של ההורים שלך, וזה בית עם חדר וסלון. אני ישן עם אחי בחדר ואמא ואבא בסלון בספה שנפתחת למיטה, ואין אפילו דלת. אתה חי את הכל, כולל גירושים קשים שאתה עובר יחד איתם".
האירועים האלה השפיעו מאוד על ילדותו של יפרח. "לי לא הייתה ילדות", הוא אומר, "אני מגיל מאוד קטן אחראי, אבא. גם בחבר'ה אני תמיד זה שלא שותה כדי לשמור שהכל בסדר, אני המגונן. סמים מעולם לא עשיתי וזה חוק אצלי שאני לא נוגע, לא יעזור בית דין, ואתה רואה חברים שהולכים ונזרקים במסיבת טבע בתאילנד. אני? תני לי חופש בים המלח ותחזירי אותי הביתה. אני זקן".
איך גדלת בתוך שכונות כאלה ולא התגלגלת לעולם הפשע?
"הייתי בסיטואציות וראיתי דברים בתור ילד. ההורים של חברים שלי היו בפשע, עשו מלא כסף, אבל בסוף הכסף הלך על עורכי דין. היו הצעות, אבל כל הזמן היה את הפחד להיכנס לכלא, כי א', אני לא רוצה להיות דומה לאבא, ב', אני לא יכול לעזוב את אביחי ואת אמא, וג', להרוס את המקצוע שאתה רוצה לבנות. כל החיים ידעתי שאהיה שחקן, ולא רציתי לקבל תפקידים של עבריין כי אני אחד כזה. אבל היום אין לי בעיה לקבל תפקידים של עבריין, כי אני יודע מה זה וכי אני שחקן טוב".
בא לי למות כשידעתי שטליה תשלם על הקנייה בסופר
הבריחה ללימודי משחק בתל אביב, בגיל 14 בסך הכל, אפשרה ליפרח להכיר עוד אנשים, לחיות חיים שונים. "על הבמה", הוא אומר, "הייתי מישהו אחר. ולא בא לך לחזור להיות שלומי".
אבל הוא היה גם נטע זר. "הייתי ילד שמגיע מאשדוד עם שרשרת בחוץ, ג'ינס מלא קרעים, והיו מסתכלים עליי ולא מבינים. מה תעשה, מונולוג מ'זינזאנה'? מ'הבורר'? ולא, הייתי עושה 'מותו של סוכן' ושייקספיר. בגיל 16, כשחברים שלי הלכו לים או ללילה לבן, אני הייתי הולך להבימה ורואה הצגות של חנה רובינא".
בבגרות המשיך יפרח לקורסים ולסדנאות משחק, והחליט שהגיע הזמן לקפוץ למים העמוקים. "פניתי לכל הסוכנים שיש, הייתה סוכנות שקיבלה אותי והתחלתי אודישנים, עברתי שלבים בסדרה טובה, הגעתי לפגישות עם הבמאי והתסריטאי, אבל בסוף זה נפל על הגיל. לקחתי את זה קשה".
שומעים הרבה על ה"לא" במקצוע, איך מוצאים את הכוחות להמשיך?
"הייתי שנה בסוכנות ולא קרה שום דבר. אני מקבל לא ועוד לא, וזה שובר. אתה רוצה להתחיל לחיות את החיים, כי כמה אפשר להמשיך לעבוד בג'וב שהיה לי אז, בתנובה? ואמא שלי הייתה אומרת לי, 'לך לרכבת, לך לחברת חשמל'. את האודישן ל'השוטרים' עשיתי ביום הראשון של הסגר, מהבית של טליה, עם האחיינים שמשחקים פלייסטיישן ברקע. יצא הכי זוועתי שיש. וואלה, לא הייתי נותן לעצמי לשחק עץ. התחיל הסגר, עבר חודש וחצי, ואמרתי 'די', נרשמתי לשתי אוניברסיטאות ללימודי משפטים. בבוקר שבו התכוונתי לנסוע להירשם ללימודים, כשהנחתי תפילין, אמרתי לאלוהים: 'תן לי סימן קטן, להבין שמה שאני עושה נכון'. ואז קיבלתי מייל שיש לי מאץ' ל'השוטרים'. חודש וחצי אחרי האודישן! הבנתי שקיבלתי סימן. פתאום מתחיל להגיע החוזה, פתאום רותם שמיר (מי שיצר את הסדרה במשותף עם יובל יפת – א"ו) מתקשר לדבר איתי. ואתה מבין שזה אשכרה קורה".
איך היה לשחק עבריין כדמות ראשונה?
"היה לי ברור שזה מה שיהיה. בריאיון הראשון שלי הכתב שאל, 'איך ידעת שתקבל תפקיד של עבריין?'. ואמרתי לו, 'סתכל עליי, יש לי פרצוף של מנתח מוח?'. וואי, מה עשו לי בתעשייה. כל השחקנים אמרו לי, 'למה אתה אומר ככה?'. אבל קיבלתי תפקיד של מנתח מוח? לא, אני עושה תפקיד של עבריין, אז מה אתם רוצים? ונכון שיש יציאות, כמו דור הררי שהוא הילד הטוב שמשחק את העבריין, אבל זה טוויסט, ופרצוף של אורי גבריאל זה פרצוף של אורי גבריאל. לא יעזור בית דין".
איך היו הצילומים?
"הייתי מסיים יום צילום באורות, לא רציתי שייגמר. אני אשלם לכם, רק תשאירו אותי פה. היו לי ימי צילום שהייתי מגיע מהמפעל של תנובה או חוזר לשם אחרי הסט, ואתה מסיים ואז עולה על בגדים לבנים, נעליים מלאות באבקת חלב, ועובד".
ומה עובר לך בראש בפער הזה?
"חרא. סליחה שאני אומר את זה, ואני יודע שהרבה אנשים אומרים 'זה פיקס אותי', אבל זה לא פיקס ולא מיתן, בייחוד אחרי שהסדרה עלתה. זה היה קשה, ואני לא מתכוון להתנצל על זה. עזבתי את תנובה, הלכתי לעבוד בחברת משלוחים, והיו רגעים לא נעימים שמישהו שמזהה צועק לי, 'מה, שחקן כמוך הידרדר למשלוחים? אין כסף במקצוע?', ואני אומר לו, 'אם היה אז הייתי פה?'. מה אתה רוצה, תן לי לעבוד, כפרה. זה לא כיף".
היה רגע שהחלטת להתמקד במשחק?
"עזבתי את תנובה כי קיבלתי את התפקיד בהבימה, והיו גם הרצאות. אמרתי, אני אלך לחיות ממה שאני אוהב – והופ, גל קורונה. ההרצאות נעצרו. נשארתי בבית עם שתי הצגות בחודש, וכשאתה מגיע לראיונות עבודה שואלים אותך מה אתה עושה ומפחדים שאם יגיע תפקיד תעזוב. היה מישהו שביקש שאתחייב שאם אני מתקבל לסדרה, אני לא לוקח. נראה לך אחי שאני אוותר על החלום שלי כדי לתקן מכונות שטיפה? אתה יושב בבית, בלי כסף, כבר אחרי חתונה, שוכר דירה, ואתה לא זז. החיים לא זזים".
זו הסיבה שלפעמים קשה יותר להצליח. את ה"לא" כבר היה לך, אבל אחרי שטועמים את ה"כן" וחוזרים למצב הסטטי, עוד יותר קשה להניע.
"מאוד קשה. הייתי נוסע לחזרות בהבימה גם כשלא היו צריכים אותי, כי אני יודע שאם אני ממשיך לשבת בבית אני מת. הייתי סתם נוסע לתל אביב, יושב בחזרות ואומר, 'הייתה לי פה פגישה אז באתי'. עצוב, כי אין לך כלום. באיזשהו מקום נכנסתי לדיכאון, שאני סתם מספר סיפורים לעצמי שיש לי מה לעשות אבל אין לי. שום אודישן לא מגיע, כבר שנה וחצי אחרי הסדרה, זהו, אתה כבר לא בלופ. והאבסורד הוא שאתה הולך ברחוב וכולם מחבקים ושואלים, 'מה אתה עושה?', ואתה מספר את הסיפור, 'עושה עושה, תכף תראו, יצא משהו חדש'. איפה, לא יוצא שום דבר".
לבסוף החל יפרח לעבוד במשלוחים. אחר כך הגיע תפקיד בפרסומת ואחריו תפקיד בסדרת הנעורים "זיגי" ב-HOT. "ואז אני מקבל מייל שחוזרים לעונה שנייה, והיומן מתחיל להתמלא. פתאום אתה בחזרות, מדידות, יום צילום ופגישות. זו הייתה החצי שנה הכי מאושרת בחיים שלי".
ואז אתה כבר מודע לזה שברגע שהצילומים יסתיימו תשוב לאותה סיטואציה?
"כן, אני כבר לא תמים כמו בפעם שעברה, יודע שאין כלום באופק. אבל אני גם יודע שאני לא אשב בבית ואחכה. למזלי אני עובד עכשיו במחסן עם חבר'ה מדהימים שיודעים שהעבודה הראשונה שלי היא המשחק. והנה הסדרה באוויר, וזה מרגש, אבל להגיד לך שכרגע קורים דברים? פחות. עכשיו אני יותר נכון להגיד לעצמי, 'שלומי, תמתין, הכל בסדר'. אבל כשאתה יושב בבית, כסף לא נכנס אבל כן יוצא, נכנסים למצב כלכלי לא נעים, וטליה עובדת אבל משכורת אחת זה לא מספיק".
איך אתה מרגיש שהיא זו שמפרנסת?
"חרא. היו ימים שהלכתי איתה לסופר וידעתי שהיא הולכת לשלם את הקנייה, ובא לי למות מזה. פעם רוני קובן שאל את רשף לוי על הדברים שהוא עושה, ורשף ענה, 'אני גבר ששם אוכל על השולחן של הילדים שלו', ואני מסתכל על זה ולא מרגיש גבר ששם אוכל על השולחן. בסדר, עוד אין לי ילדים, אבל לא מרגיש גבר. אז אתה הולך לעבוד בעבודות מזדמנות, זה לא שכר גבוה".
וגם רוצים להתקדם, לא להיות מזדמנים בחיים הרציניים. מה יקרה כשתרצו ילדים?
"אין לי תשובות, אני בן אדם מאמין ויודע שכשניכנס להיריון, אני אדע איך להכין בקבוק ואיך לחתל, אבל אני לא מרגיש מספיק גבר וזה מבאס. אז בינתיים אני זה שמנקה ועושה כביסות. היא עובדת במחלקת גבייה בארנונה, חוזרת הביתה וממשיכה לעבוד בציפורניים, אז אני אעשה בכיף. פיציתי אותה אבל גם את עצמי, להרגיש עם עצמי יותר בנוח שאני עושה משהו בבית".
הלכתי קצת להתאמן, אבל איפה
את טליה דנינו הכיר בקבוצת הפייסבוק "דברים שאני כותב", והשניים התחתנו לפני כשנתיים. רגע לפני החתונה התעוררה סערה, כשיפרח ענה לעוקב באינסטגרם שתהה איך הוא מתמודד עם המשקל של אשתו. "קודם כל בא לי לקלל אותו, אם הבן אדם היה לידי הוא כנראה גם היה מקבל סטירה. והגנתי עליה, למרות שבאמת לא צריך כי היא אישה חזקה, אבל אמרתי – אני אוהב אותה כמו שהיא והכל טוב. היא שמנה יחד איתי וגם אני שמנתי איתה, והבנתי שאני לא אגיד לה כלום בחיים, מה שטוב לך תעשי. באתי ממשפחה של שמנים, אמא שלי הייתה 140 קילו, ואבא שלי כל החיים אמר לה, 'תעשי משהו עם עצמך'. והיא עשתה טבעת, היא לא קיבלה את הניתוח טוב, היא לא הפסיקה להקיא".
טליה עברה ניתוח קיצור קיבה לפני שנה.
"רצינו להיכנס להיריון ואמרו לה שאי אפשר במשקל הזה, היום היא שוקלת 60 קילו פחות. אבל פחדתי בגלל הניסיון עם אמא שלי. ברוך השם, היא קיבלה את זה טוב".
איך זה משפיע על היחסים שלכם?
"מדהים. היה את הפחד שהיא תהיה חתיכה ויפה וייפתחו לה העיניים והיא תרצה מישהו עם קוביות ולא עם סימני הרזיה. גם אני יש לי אישיו חזק עם החרא הזה. וברוך השם, היא אותו אדם רק יותר שמחה, יותר בריאה".
איפה האישיו שלך?
"קשה לי. בתקופה שעבדתי במשלוחים ירדתי המון, כי היו לי ימים אינטנסיביים. ירדתי 13 קילו בשבועיים בלי לשים לב. ואז עזבתי את המשלוחים והחזרתי הכול בריבית תוך חודש, הבטן בום יצאה החוצה, פתאום סימני הרזיה אדומים. הסימנים האלה גומרים לי את החיים, קשה לי איתם ברמות קשות. אני בפדיחה רצח ללכת לבריכה. נכון, אנחנו גברים וצוחקים על זה, אבל זה הכי לגיטימי שגבר מוריד חולצה בים או מודד חולצה באמצע החנות, אני לא יכול".
ומדידות על הסט לצד חברי הקאסט?
"הם באים למדידות, והם יפים והם כוסונים, ואני עם הבטן, אז אני מנפח את החזה ומשחק את המשחק, אבל אני מסתכל על הקוביות ובא לי גם. אני לא יודע מה זה לשבת בלי חולצה בתוך הבית. אני יושב והבטן שלי נשפכת לצד ואני נגעל מעצמי. אשתי יורדת יפה במשקל, והיא מהממת, כולם עפים עליה, ואני ממשיך לעלות, בגדים כבר לא עולים עליי. לא נוח לי. אני רוצה לעשות דיאטה ולא מצליח. בעונה הראשונה אנשים שאלו אותי אם שמתי כרית".
ניסית משהו מלבד דיאטה?
"הלכתי קצת להתאמן, אבל איפה. הבטן קצת יותר קטנה, אבל אני גדול יותר כי התאמנתי. ועכשיו האסתמה שלי החריפה, והמשקל שלי עולה, ואני מסתכל על עצמי ואומר, 'מה, שלומי, לאן אתה רוצה להגיע, לניתוח?'. אני לא יכול להתכופף ולקשור שרוכים, אני גר בקומה התשיעית ולפעמים אין מעלית שבת, אז אני מגיע מת. ואומרים לך, 'טוב אז תעשה דיאטה, תעשה 8–16. איזה 8–16, אם אני לא קם בבוקר עם ארבעה קינדר בואנו אין עם מי לדבר. ראיתי סרט, עשיתי שקית פופקורן במיקרוגל, לקחתי קופסת בן אנד ג'ריס גדולה ובקבוק זירו. בסוף הסרט לא נשאר כלום. כשהייתי במרוקו ולא היה לי מה לאכול, כי אני שומר כשרות, הייתי שותה ארבעה בקבוקי קולה כל ארוחה. שלוש ארוחות ביום. הגעתי ממרוקו ישר לרופא שיניים, ואז אמרתי, זהו, נגמר. אבל עברתי מקולה לזירו. חייב את המתוק".
זה מפריע מבחינת העבודה?
"יש שחקנים בתעשייה יותר גדולים ממני שאומרים לי, 'היום זה כבר לא ככה, זה בסדר בטייפקאסטים'. איזה בסדר? בוא נדבר רגע גלויות – אני רוצה לראות גבר שמן עם סימני הרזיה עושה תפקיד של הצ'ארמר המאהב שיש לו סצנת סקס, אני רוצה לראות גבר גדול עם כרס שמשחק בעירום. גם לגברים קשה למצוא בגדים בארץ. בא לי להיות פרזנטור של חברת אופנה. החלום שלי זה להצטלם בעירום, בשביל להציג את כל מה שיש לשמנים, סימני מתיחה והרזיה ועור נופל ולהראות שזה גם בסדר. אני ארגיש שאני חתיך אם אדגמן לחברת אופנה, ובכלל יש שחקנים הרבה יותר גדולים ממני, אני רוצה לראות אותם.
"בהצגה בהבימה, בסוף החזרה הגנרלית, הבמאי קרא לי ואמר שהוא חושב שהוא עשה איתי טעות, שלא שומעים אותי טוב, ואז הוסיף, 'הבטן שלך כרגע מפריעה לי עם החולצה', ואני השתתקתי. אני לא אשכח את המשפט הזה. חזרתי הביתה בוכה, נפרדתי מהקאסט, לקחו לי את התפקיד מתחת לידיים. בסוף נפגשנו לעבוד ותוך 20 דקות הוכחתי לו שהוא לא עשה טעות, אבל כל ערב הייתי נזכר בזה ועולה עם זה לבמה. רק בהצגות האחרונות הרשיתי לעצמי להשתחרר. ונתן דטנר, גדול התיאטרון, בא אליי ואומר לי: 'משהו קרה לך, השתחררת'. למדתי מזה".
יש איזה חור שאתה מנסה למלא עם האכילה?
"את חושבת שזו אכילה רגשית? אני לא חושב שזו אכילה רגשית, להפך, כשאני בדיכאון אני פחות אוכל. לא זוכר סיטואציה שהייתי עצוב או מישהו העיר לי משהו ובגלל זה התחלתי לאכול".
אכילה רגשית זה לאו דווקא דיכאון. לפעמים האכילה באה למלא לנו חסר.
"את יודעת מה, וואלה, אולי זה רגשי. כשהייתי קטן אבא שלי היה רב איתי על הקולה, 'מספיק, כמה קולה אתה שותה'. כי גם אז הייתי שמן. והוא היה סוגר את בקבוקי הקולה כל כך חזק שהייתי חותך אותם. ואז כשאתה שותה, אתה שותה המון. והייתה איזו ארוחת חג שרציתי לשתות, הוא מזג לי קצת בכוס ואמר לי, 'זה מספיק לך'. זה משהו שלעולם לא אשכח. אם אני לא פותח את המקרר ואין לי שני בקבוקי זירו במקרר, אוי ואבוי לי. אני מגיע הביתה ושואל לא מה יש לאכול, אלא מה יש לשתות".
העובדה שהיה ילד שמן הקשתה עוד יותר על ילדותו של יפרח. "כשהייתי בכיתה ב' התחפשתי לאיזו דמות מ'דרגון בול', תחפושת מנופחת, של שרירים, נראיתי כמו משאית", הוא אומר, "הילדים גמרו לי את החיים. באתי הביתה בוכה את חיי, ומאותו יום לא התחפשתי. עברתי חרם בכיתות ד'–ה'–ו', היו מרביצים לי. היו ימים שפתחתי חלון ורציתי לקפוץ. ואז מצאתי את עצמי בורח לבמה. כשעברתי לכיתה ז' וחזרתי להיות עם החברים מהאזור שלי, סגרתי חשבון עם כל מי שצחק עלי, שם נהייתי יותר אלים. ומאז ועד היום אין דבר כזה שירביצו לילד חלש לידי ואני לא קם. אני באתי מהחלש והפכתי למאוד חזק".
תסכים לשחק שוב תפקיד של עבריין?
"אם יבוא תפקיד משמעותי של עבריין אני לא פוסל. אבל שבסוף ברחוב יקראו לי שלומי ולא מאור עזרא. שלא יחשבו שיצאתי מהכלא לפני יומיים. אנשים ממש בטוחים שיצאתי מהכלא. אבל זה בסדר, זה אומר שעשיתי את התפקיד שלי טוב".
ומה תפקיד החלומות?
"לשחק את סאלח שבתי. באופן כללי, החלום שלי זה תיאטרון. מאוד הייתי רוצה שבתיאטרון ייפתחו יותר דלתות. אני חושב שאני בכיף יכול להיות איתי טיראן הבא".
צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: הילה ג'רבי | שיער: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי